פוסט מגירה

להיות מבוגר משמעו לגלות תשובות לשאלות שלא בהכרח חשבת שרצית לשאול. איך מרגיש לשלם חשבון חשמל, לחתום על חוזה לדירה לבד, מה התחושה שמלווה החלטה עצמאית מנוגדת לעצת ההורים, איך מייצרים אינטראקציה שיוויונית עם אנשים שגדולים ממך בעשור. נראה שאם התקדמות החיים נוספות שאלות רבות, איזטוריות, המקבלות מענה, כשלצידן תמיד ישנן שאלות כבדות, קיבוציות, של שלבים מגדירים התבגרות. איך ארגיש ביום החתונה שלי, מה תהיה התחושה להיפרד מאדם קרוב, איך יודעים שהפרטנר שלך הוא האחד. נראה שאחת משאלות כבדות משקל אלו מקבלת מענה בחיי ממש עכשיו, כשאני בשליש האחרון של ההריון הראשון שלי.
רק לרשום את המשפט הזה שחור על גבי מסך לבן מקפיץ לי מעט את הלב.
לא נתפס בעיני שכבר שבעה וחצי חודשים עברו בתוך התהליך הזה.
כל כך הרבה תשובות, לשאלות שבאמת לא ידעתי שישנן, התגבשו להן. איך זה מרגיש כשהבטן מתחילה להתקמר, כשהמכנס הכי לביש פתאום לא נסגר. שאת לא מסוגלת להכיל ריחות, או טעמים, או מרקמים. שאת מרגישה כמו קנגרו, רק שאצלך מדובר יותר באבוקדו, שמהר מאוד הופך פאפייה, שתוך שנייה הוא למעשה חצי אבטיח. החוויה של אובדן הגוף שלך היא מרתקת. אבל היא לא היחידה. האינטרקציה הסביבתית גם היא משהו שיש להניח עליו מספר מילים. התגובות של אנשים, שמגיעות תדיר, בכל יום, וזה לא משנה עם כמה סבלנות קמת לעולם באותו היום או כמה האנשים האלו קרובים. וואי איזה בטן קטנה/גדולה/עגולה/מחומשת, או - איזה קטע לא עלית בכלל/עלית כמה/נראית כמו חוט עם קשר/נראית כמו כדורסל. אפשר לגעת? את אוכלת סושי? את שותה יין? את עושה ספורט? למה כן? למה לא? וככה צפות להן אינספור שאלות איזטוריות שתובעת ממך מענה גם כשאת מנסה בכל השקט הזה למצוא את החוויה האישית נשית שלך. וזו חוויה אמיתית. ויותר מזה זו חותמת בלתי ניתנת להסרה בדרכון החיים. כי זה צעד ההתבגרות החד משמעי והגדול מכולם. כי בסופו של התהליך זה לא רק שאת מקבלת תשובות את גם מקבלת אדם, קטן ותלותי, שמעכשיו ועד גיל ארבעים יזדקק לך על בסיס יומי. החד משמעותייות של ההחלטה הזו מהממת אותי ומאיימת עליי באותה הנשימה.
תהליך ההריון כל כך ארוך, שזה כבר פרק חיים. מעין פרק סיכום בידיעה שלאחריו הכל יהיה שונה. אני כל הזמן חוזרת ושואלת את עצמי מתי היה הרגע הזה שבו לקחתי את הצעד האמיץ לקראת ההורות. כי מרוב שאלות של אחרים סביבי כבר שכחתי כמה רציתי את זה. 

חד פוני

בשמיני לשמיני נפל דבר בביתנו. אימא של אייל חזרה לעבוד. יש משהו ביציאה מהבית, אחרי חודשים ארוכים של משמרת אם, שהוא טראומטי. כל אימא צעירה נכנסת לחוויית ההורות אדם אחד ובתום חופשת הלידה היא אדם אחר. וזה לא משנה כמה זמן היא הייתה בבית, אם בכלל. ברגע בו נקשרו חייך בחייו של הזאטוט שלך את כבר אינך. את נפרדת לשלום מדמותך הקודמת, אותה את במילא בקושי זוכרת אחרי לילות ארוכים של חוסר שינה. השינוי פוגש אותך בכל זירה בחייך, בזוגיות (שנחוות בהיסח הדעת), ביחסים עם המשפחה ( נו אימא הוא אכל מלא! באמת!), ובעיקר בעבודה.

אני מרגישה שאני חווה את משבר חד הקרן במלואו. כי מחד, ברור שאני במסלול הישיר למנכ״לות. ברור. כריזמה כמו של טראמפ, ממלכתית כמו הילארי ועם לשון חדה כמו של סטטיק. מי לא ייקח אותי? ומי לא יזכור לי את הלילות בהם הייתי מכבה את האור במשרד. ומנגד, אני אם השנה. לא תהיה מסורה ממני, מסתובבת בכל מקום עם פק״ל משאבת החלב שלי, מכינה ללא סוף דוגמיות אורגניות משובחות שמרפדות  בעיקר את בטן הפח (מסתבר שפחות זורם דלעת ערמונים עם טחינה). ואני פשוט לא מצליחה לאזן. כי שני הדברים כל כך בוערים בי עד דרגת אולקוס.

ואם יש משהו שלמדתי על עצמי זה שהכפילויות הם כוח הרסני, שמשאיר את כל הציפורים על העץ ואותך עם חריון על הכתף. אני באמת לא מבינה איך עושים את זה! והלמידה בינתיים, מה נגיד, היא מקבילה לטיפול שורש. בכל לילה מחדש אני נאבקת ברצון לקום השכם להיות עם הקטן לבין להספיק לרכבת המוקדמת בשביל לטחון שעות. בין להתנדב לכל פרויקט אפשרי במשרד, ללפנטז על למצוא רגע לרוץ, וגם לזכור שיש לי פרטנר.
בין כל אלו יש אימא טרייה ומבולבלת שהיא אני..

מסתמן שבמקום לצום, כי כמה עוד אפשר, אנסה להעביר את כיפור הבא לטובה בהמון חשיבה על עצמי. ואיך לעזאזל אני רותמת את הפוני שחש עצמו חד קרן לשגרת חיים שפויה.