איזה תזמון מזופת היה לו לגשם הזה. בלי להתחשב בכך שרובנו כבר זממנו לחלץ את עצמותינו הלבנבנות לשמש המפנקת, הוא שב לחיינו וחרב את התוכניות. ומדהים איך בכל פעם שנוחת עלינו מזג אויר משוגע, יגיע החזאי התורן עם קליפ באיכות ירודה משנת 92, שמראה שגם פעם היה מזג אויר לא הגיוני באפריל. והנה לאחר שבוע בלבד התהפכו היוצרות ואנחנו יושבים ספונים בבית מקללים בקול כל זבוב שחולק איתנו את האוויר הדחוס של השרב.
מהפעם האחרונה שהתראינו הספקתי לשנות עיר ולשנות סטטוס - מסטודנטית ירושלמית ורווקה, הפכתי לאישה נשואה ותל אביבית. איזה תזמון אתם אומרים? אני מסכימה. אני חושבת שהתקופה האחרונה בחיי, שהייתה מאופיינת בגודש בלתי ניתן להכלה, לימדה אותי שיעור אחד ברור על החיים: חשוב לתזמן את עצמך למול היומיום הקדחתני.
הרגעים האלו של התזמונים הופכים לקריטיים באמת בתוך מערכות יחסים. ואני חושבת שזו נקודת המוצא של ספרה של יעל הדיה, רביעי בערב. שכן הכל מתחיל מתוך תזמון; שבע דמויות מתחייבות להגיע אחת לשבוע לטיפול קבוצתי.
המשוואה שמייצרת הדיה היא די פשוטה - כולנו איננו אלא תמונת ראי של הורינו. ולמרות שעל פניה נראת הצגה זו פשטנית, ההפך הוא הנכון. שכן הרומן המסועף מצליח להיות ראליסטי, עמוק, וכנה בצורה סוחפת.
מהמפגש הראשון מתחיל הספר בהתקדמות לינארית שנעה ממפגש למפגש, כאשר בכל פעם מתמקדת הסופרת באחת מהדמויות. הדיה לא רק מציגה את הדמות ברגע הנתון, אלא מפרקת את חייה לגורמים. וכך נוצר ציר זמן נוסף, המזגזג בין עבר להווה. הסופרת חוזרת לימי הילדות של דמויותיה ומציפה משקעים שאת רשמיהם היא מקשרת עד להווה של המפגשים הטעונים בקבוצת הטיפול.
הרומן מערער את הקונבנציות הקיימות בחברה על מוסד המשפחה. הדמויות כולן חוות קשיים רגשיים למול ילדיהן ולמול ציפיות החברה מהן כהורים. הדיה, שלא מפחדת לחשוף היבטים מודחקים ביחסים אלו, כותבת: "היה הרגע הזה, ואחריו באו כל האחרים, שבהם אתה לא אוהב את הילד שלך. ובתוך בליל האהבה והחמלה והרכות וכל שאר הדברים, דווקא הרגעים האלה הם שצפים, מנצנצים לך על המצפון כמו גורמטים, ואותם אתה זוכר יותר מכל האחרים, ולא רק זה: הם אלה שמגדירים אותך" (עמ' 42).
הסיפור עד לפרקו האחרון ארוג בקפידה, שלא נאמר מתזומן. ודווקא הסיום, שהתבקש שיהיה נקודת השיא, אכזב. ויחד עם זאת, רביעי בערב, הוא ספר משובח ששווה היה לי לפנות עבורו רגע של פניות.
רביעי בערב/ יעל הדיה, הוצאת עם עובד, 464 עמודים.
מהפעם האחרונה שהתראינו הספקתי לשנות עיר ולשנות סטטוס - מסטודנטית ירושלמית ורווקה, הפכתי לאישה נשואה ותל אביבית. איזה תזמון אתם אומרים? אני מסכימה. אני חושבת שהתקופה האחרונה בחיי, שהייתה מאופיינת בגודש בלתי ניתן להכלה, לימדה אותי שיעור אחד ברור על החיים: חשוב לתזמן את עצמך למול היומיום הקדחתני.
הרגעים האלו של התזמונים הופכים לקריטיים באמת בתוך מערכות יחסים. ואני חושבת שזו נקודת המוצא של ספרה של יעל הדיה, רביעי בערב. שכן הכל מתחיל מתוך תזמון; שבע דמויות מתחייבות להגיע אחת לשבוע לטיפול קבוצתי.
המשוואה שמייצרת הדיה היא די פשוטה - כולנו איננו אלא תמונת ראי של הורינו. ולמרות שעל פניה נראת הצגה זו פשטנית, ההפך הוא הנכון. שכן הרומן המסועף מצליח להיות ראליסטי, עמוק, וכנה בצורה סוחפת.
מהמפגש הראשון מתחיל הספר בהתקדמות לינארית שנעה ממפגש למפגש, כאשר בכל פעם מתמקדת הסופרת באחת מהדמויות. הדיה לא רק מציגה את הדמות ברגע הנתון, אלא מפרקת את חייה לגורמים. וכך נוצר ציר זמן נוסף, המזגזג בין עבר להווה. הסופרת חוזרת לימי הילדות של דמויותיה ומציפה משקעים שאת רשמיהם היא מקשרת עד להווה של המפגשים הטעונים בקבוצת הטיפול.
הרומן מערער את הקונבנציות הקיימות בחברה על מוסד המשפחה. הדמויות כולן חוות קשיים רגשיים למול ילדיהן ולמול ציפיות החברה מהן כהורים. הדיה, שלא מפחדת לחשוף היבטים מודחקים ביחסים אלו, כותבת: "היה הרגע הזה, ואחריו באו כל האחרים, שבהם אתה לא אוהב את הילד שלך. ובתוך בליל האהבה והחמלה והרכות וכל שאר הדברים, דווקא הרגעים האלה הם שצפים, מנצנצים לך על המצפון כמו גורמטים, ואותם אתה זוכר יותר מכל האחרים, ולא רק זה: הם אלה שמגדירים אותך" (עמ' 42).
הסיפור עד לפרקו האחרון ארוג בקפידה, שלא נאמר מתזומן. ודווקא הסיום, שהתבקש שיהיה נקודת השיא, אכזב. ויחד עם זאת, רביעי בערב, הוא ספר משובח ששווה היה לי לפנות עבורו רגע של פניות.
רביעי בערב/ יעל הדיה, הוצאת עם עובד, 464 עמודים.
