מכירים את התחושה הזו שעצמתם עיניים וברגע שפקחתם אותן גיליתם שעברו חודשיים? זו התחושה שלי כרגע.
היו לי בראש ארבעה פוסטים לפחות, ובכל שבת הבטחתי לעצמי שאשב ולפחות רק אתחיל אותם.ובאמת שעצמתי עיניים רק לרגע והופה, אנחנו בסוף אוקטובר.
וסוף אוקטובר לכול השכירים שבינינו הוא סוף עונת החגים ותחילת עונת השגרה, השיגרון (כפל משמעות חביב שכל מי שמנהל אורח חיים יושבני יכול בהחלט להזדהות איתו) או אם תרצו השגרע. ולא שרע, אני פשוט אוהבת להתלונן.
התקופה הזו חלפה מהר בעיקר כי היו לי המון אירועים; ערב חג ראשון -שני, חתונה ראשונה-שנייה, יומולדת ראשון-שני-שלישי-רביעי (בחיי שלא ידעתי שכל כך הרבה יקרים לי נולדו בחודשיים האחרונים). וכיאה לנו, כל אירוע כזה גרר סעודה שלא הייתה מביישת את משחקי הכס. ובגלל שכבר נכנסו לטרפת הזו של אוכלים, נחשו על מה אכתוב היום?
אז כן, אוכל.
סיימתי את התקופה הזו עם תחושה שאני הולכת בתוך חליפת צלילה. באמת שכל ארוחה נדרתי נדר שלא יהיה קינוח (ולרוב באמת לא היה, כי פשוט לא היה מקום), מצד שני כל ארוחה גיליתי שהתלולית על הצלחת שלי גדלה מעט. עד שבסוף עשיתי את הטריק הידוע של לתחוב את הסקיני למקום האחרון בערימת המכנסיים. סתם שלא ייעשה לי עיניים.
ואז פגשתי את ש'. ש' ואני הצלבנו שבילים בעקבות התערבות משפחתית שהייתה לנו במהלך האבסת החגים. אני התחייבתי לעזור למישהי (למען צנעת הפרט, הפרטים ישארו חסויים באופן חלקי עד חלקי מאוד) וזאת דרך התוויית דרך בריאותית ותזונתית בעצמי. על הנייר נראה לי פשוט, כי בגדול, בתור חובבת מזון, אני די מבינה מה בריא לי ומה לא. בפועל, היה לי יומיים של גמילה מסוכר ופחמימות עם כל תסמיני הגמילה של קצף בשפתיים ורעד בשוקיים (ההפרזה לשם ההפרזה בלבד).
להגיד לכם שנמצאה לה נוסחאת הזהב? שוויתרתי באחת על כל מה ששוקולדי ונהדר בחיים הללו? אז לא. ואם אני באמת כנה נראה לי שזה גם לא ישתנה בקרוב (ש' תאהבי אותי בכל מקרה?). מה שכן, ההעיסוק בתזונה איפשר לי לחשוב על מה באמת בא לי לאכול. ולמרבה ההפתעה זה אוכל טבעוני. כנראה ששנים של חצי-מחונות הביאו אותי לכך שקציצת טופו תפתה אותי יותר מכל קבב שאי פעם יעבור לידי. אז נכנסתי הערב למטבח, טרוטת עיינים אחרי יום ארוך וערכתי ניסויים עד שיצאו להן קציצות. מושלמות!
אני חוסכת ממכם תמונות של השלבים בדרך שלא תחשבו עליי מחשבות כאלה.
מה צריך:
מעבד מזון קטן עם להב
קערה גדולה
בצל לבן קטן (בערך בגודל של עגבנייה)
חתיכת דלעת קטנה (בערך 200 גרם)
צרור קטן של כוסברה (למתקשים אפשר להמיר בפטרוזיליה/שמיר)
חבילה שלמה של טופו
חצי כוס של שקדים מושרים במים (בלי המים, כן?!)
שמינית כפית זרעי כמון
שמינית כפית זרעי כוסברה
מלח ים גס
פלפל שחור
פפריקה מעושנת
מעט כורכום.
מה עושים:
בגדול הכי פשוט, טוחנים בפולסים קצרים במעבד, כל מרכיב בנפרד.
אני ניסיתי לטחון את הבצל ביחד עם כל התבלינים בשביל לפתוח להם את הטעמים.
מאוד חשוב לטחון את הטופו והשקדים (כל מרכיב בתורו) בצורה יסודית. גם כשנדמה שהגענו למצב קצוץ להמשיך לסובב את הלהב עוד קצת (הקונץ' הוא שאין פה חומר דבק אחר מלבד השקדים והטופו, אז אותם שווה לטחון היטב).
לשים הכל עם היד ומקבבים בהנאה.
מחממים ל- 190 מעלות ואופים במשך 27 דקות עד שהלביבות מזהיבות.
מצננים ולוקחים בקופסא מחר לעבודה.
בתאבון.
היו לי בראש ארבעה פוסטים לפחות, ובכל שבת הבטחתי לעצמי שאשב ולפחות רק אתחיל אותם.ובאמת שעצמתי עיניים רק לרגע והופה, אנחנו בסוף אוקטובר.
וסוף אוקטובר לכול השכירים שבינינו הוא סוף עונת החגים ותחילת עונת השגרה, השיגרון (כפל משמעות חביב שכל מי שמנהל אורח חיים יושבני יכול בהחלט להזדהות איתו) או אם תרצו השגרע. ולא שרע, אני פשוט אוהבת להתלונן.
התקופה הזו חלפה מהר בעיקר כי היו לי המון אירועים; ערב חג ראשון -שני, חתונה ראשונה-שנייה, יומולדת ראשון-שני-שלישי-רביעי (בחיי שלא ידעתי שכל כך הרבה יקרים לי נולדו בחודשיים האחרונים). וכיאה לנו, כל אירוע כזה גרר סעודה שלא הייתה מביישת את משחקי הכס. ובגלל שכבר נכנסו לטרפת הזו של אוכלים, נחשו על מה אכתוב היום?
אז כן, אוכל.
סיימתי את התקופה הזו עם תחושה שאני הולכת בתוך חליפת צלילה. באמת שכל ארוחה נדרתי נדר שלא יהיה קינוח (ולרוב באמת לא היה, כי פשוט לא היה מקום), מצד שני כל ארוחה גיליתי שהתלולית על הצלחת שלי גדלה מעט. עד שבסוף עשיתי את הטריק הידוע של לתחוב את הסקיני למקום האחרון בערימת המכנסיים. סתם שלא ייעשה לי עיניים.
ואז פגשתי את ש'. ש' ואני הצלבנו שבילים בעקבות התערבות משפחתית שהייתה לנו במהלך האבסת החגים. אני התחייבתי לעזור למישהי (למען צנעת הפרט, הפרטים ישארו חסויים באופן חלקי עד חלקי מאוד) וזאת דרך התוויית דרך בריאותית ותזונתית בעצמי. על הנייר נראה לי פשוט, כי בגדול, בתור חובבת מזון, אני די מבינה מה בריא לי ומה לא. בפועל, היה לי יומיים של גמילה מסוכר ופחמימות עם כל תסמיני הגמילה של קצף בשפתיים ורעד בשוקיים (ההפרזה לשם ההפרזה בלבד).
להגיד לכם שנמצאה לה נוסחאת הזהב? שוויתרתי באחת על כל מה ששוקולדי ונהדר בחיים הללו? אז לא. ואם אני באמת כנה נראה לי שזה גם לא ישתנה בקרוב (ש' תאהבי אותי בכל מקרה?). מה שכן, ההעיסוק בתזונה איפשר לי לחשוב על מה באמת בא לי לאכול. ולמרבה ההפתעה זה אוכל טבעוני. כנראה ששנים של חצי-מחונות הביאו אותי לכך שקציצת טופו תפתה אותי יותר מכל קבב שאי פעם יעבור לידי. אז נכנסתי הערב למטבח, טרוטת עיינים אחרי יום ארוך וערכתי ניסויים עד שיצאו להן קציצות. מושלמות!
אני חוסכת ממכם תמונות של השלבים בדרך שלא תחשבו עליי מחשבות כאלה.
מה צריך:
מעבד מזון קטן עם להב
קערה גדולה
בצל לבן קטן (בערך בגודל של עגבנייה)
חתיכת דלעת קטנה (בערך 200 גרם)
צרור קטן של כוסברה (למתקשים אפשר להמיר בפטרוזיליה/שמיר)
חבילה שלמה של טופו
חצי כוס של שקדים מושרים במים (בלי המים, כן?!)
שמינית כפית זרעי כמון
שמינית כפית זרעי כוסברה
מלח ים גס
פלפל שחור
פפריקה מעושנת
מעט כורכום.
מה עושים:
בגדול הכי פשוט, טוחנים בפולסים קצרים במעבד, כל מרכיב בנפרד.
אני ניסיתי לטחון את הבצל ביחד עם כל התבלינים בשביל לפתוח להם את הטעמים.
מאוד חשוב לטחון את הטופו והשקדים (כל מרכיב בתורו) בצורה יסודית. גם כשנדמה שהגענו למצב קצוץ להמשיך לסובב את הלהב עוד קצת (הקונץ' הוא שאין פה חומר דבק אחר מלבד השקדים והטופו, אז אותם שווה לטחון היטב).
לשים הכל עם היד ומקבבים בהנאה.
מחממים ל- 190 מעלות ואופים במשך 27 דקות עד שהלביבות מזהיבות.
מצננים ולוקחים בקופסא מחר לעבודה.
בתאבון.
 |
| טוב אז תמונה אחת מהצד הטוב של הבנות (אני מקווה, מקסימום תצחקו עליי קצת). |
