אז גם זה קרה, ולפני שישה וחצי שבועות (בדיוק!) קיבלתי את התואר החדש שלי - אימא. ואיתו הגיעה ההבנה העגומה שכל הקלישאות נכונות, לפחות בכל הנוגע אליי ואל חיי. גיליתי שלהיות אימא זו משרה תובענית ובלתי מתפשרת שלעולם לא נגמרת. אבל לעולם.
מכירים את הלחץ הקל הזה בחזה? כשעושים צעדים משמעותיים בחייים? אז במקרה הנידון מדובר בהתקף אפילפטי. כי אין לדבר הזה פתק החלפה, או שבועיים אחריות. יש סוג של שבועיים סלחנות בזמן שאת מנסה לאזן את השק הקטן על הכתף (בעוד הראש שלו עף לקיבינימט), אבל אחרי שבועיים יש הסכמה שבשתיקה שאת כבר אמורה להתאפס על הניואנסים הקטנים, או לפחות להראות שאת מאוד מנסה.
גיליתי שכל ההורים הותיקים שאיחלו לי לישון הרבה בטרם יגיע העולל, ידעו למה. כל אחת והתינוק שלה כמובן, אבל אני הגרלתי את א' התיכוניסט. תינוק שנהנה לעשות צחוקים עם פיל הפילפילון במיטונת, להתמסטל מגז רדיאטורים עד שתיים בלילה וכזה המסרב בכל תוקף להירדם. ואז אני (אימא שלו~?!), יושבת טרוטת עיניים ומתפללת שאולי הלילה נישן מוקדם, מגלה כל פעם מחדש ששינה זה לחלשים (ליטרלי, כי רק שאת מותשת בדרגת טרואי במסלול את מצליחה להירדם לשעתיים ורבע ולהתעורר בשעה שבה כל העולם עדיין ישן כדי לתפקד כציצי).
הבנתי שלהיות אימא צעירה, זו להיות אימא מזניחה, של עצמה. כזו שיושבת ומזייפת לאוזנו של העולל בהבל בוקר בלתי מתפשר בשעה שלוש בצהריים. כזו שלובשת את אותו מכנס הפיג'מה כל השבוע, ואם הוא צובר פזם פליטות היא פשוט הופכת צד. כזו שתפתח את המקרר ותאכל את הדבר הראשון שהיא תראה, רק כדי להכניס משהו לבטן ולהמשיך במתח המבצעי הבלתי נדרש הזה, גם אם זה אומר למרוח על הלחם חרדל ותו לא.
הפנמתי שלא משנה כמה אשתדל, וכמה חיתולי טטרא עצומי מידות יהיו פרושים למרגלותיי, תמיד אבל תמיד הפליטה של העולל תמרח. או ברוב פאר על הכתף שלי (וקצת בשיער בשביל הכיף) או שהיא תכנס בול ברווח הקטנטן שבחולצה שלו ותבטיח שאחליף לו סט בפעם החמישית הבוקר (כי גם היה לנו קקי גב ופיפי בטן על הדרך).
בושתי לגלות שנשים באמת לא יודעות לנהוג, עגלות. ושלא משנה כמה אשתדל להתנהל במרחב באלגנטיות, הטנק מרכבה שנקנה משילב בתשלומים יעלה למישהו על הרגל, יכנס בכל הכוח במשקוף, או יגיע לזוויות הזויות בזמן שאנסה לרדת מדרגות תלולות. כל הדרמה הזו מתחוללת כשבתוך האמבטיה מעורסל לו א' בנחת, מנמנם כמו שלא נמנם כל הלילה (מנוול, בחושך בפוך את ערני, ופה באמצע רוטשילד אתה ישן??).
ישנה קלישאה אחת שאני מודה שהפרכנו בצורה די יצירתית, ומסתבר שקקי לא תמיד צף. לפחות לא כזה של הנקה ששוחה לו בנחת באמבט מבייש אותך ואת ניסיונתיך להפיק מעט הנאה מאחת מהמטלות התובעניות של התפקיד החדש הזה.
ועם כל כאבי הגדילה, ההבנות החדשות, ההסתגלות המוזרה להיות מחוץ לזמן, ישנם הרבה רגעים של התרגשות עצומה (עשית גרעפס! איזה יופי) שהלב פתאום נפתח, ואת נפעמת מהדבר הקטן הזה ולעיתים גם מאבא שלו שעזר לך להביא אותו לעולם. וכן גם הקלישאה של כל ההתחלות קשות תופסת, ואני מבינה שחיי לעולם לא יהיו אותו הדבר.
מכירים את הלחץ הקל הזה בחזה? כשעושים צעדים משמעותיים בחייים? אז במקרה הנידון מדובר בהתקף אפילפטי. כי אין לדבר הזה פתק החלפה, או שבועיים אחריות. יש סוג של שבועיים סלחנות בזמן שאת מנסה לאזן את השק הקטן על הכתף (בעוד הראש שלו עף לקיבינימט), אבל אחרי שבועיים יש הסכמה שבשתיקה שאת כבר אמורה להתאפס על הניואנסים הקטנים, או לפחות להראות שאת מאוד מנסה.
גיליתי שכל ההורים הותיקים שאיחלו לי לישון הרבה בטרם יגיע העולל, ידעו למה. כל אחת והתינוק שלה כמובן, אבל אני הגרלתי את א' התיכוניסט. תינוק שנהנה לעשות צחוקים עם פיל הפילפילון במיטונת, להתמסטל מגז רדיאטורים עד שתיים בלילה וכזה המסרב בכל תוקף להירדם. ואז אני (אימא שלו~?!), יושבת טרוטת עיניים ומתפללת שאולי הלילה נישן מוקדם, מגלה כל פעם מחדש ששינה זה לחלשים (ליטרלי, כי רק שאת מותשת בדרגת טרואי במסלול את מצליחה להירדם לשעתיים ורבע ולהתעורר בשעה שבה כל העולם עדיין ישן כדי לתפקד כציצי).
הבנתי שלהיות אימא צעירה, זו להיות אימא מזניחה, של עצמה. כזו שיושבת ומזייפת לאוזנו של העולל בהבל בוקר בלתי מתפשר בשעה שלוש בצהריים. כזו שלובשת את אותו מכנס הפיג'מה כל השבוע, ואם הוא צובר פזם פליטות היא פשוט הופכת צד. כזו שתפתח את המקרר ותאכל את הדבר הראשון שהיא תראה, רק כדי להכניס משהו לבטן ולהמשיך במתח המבצעי הבלתי נדרש הזה, גם אם זה אומר למרוח על הלחם חרדל ותו לא.
הפנמתי שלא משנה כמה אשתדל, וכמה חיתולי טטרא עצומי מידות יהיו פרושים למרגלותיי, תמיד אבל תמיד הפליטה של העולל תמרח. או ברוב פאר על הכתף שלי (וקצת בשיער בשביל הכיף) או שהיא תכנס בול ברווח הקטנטן שבחולצה שלו ותבטיח שאחליף לו סט בפעם החמישית הבוקר (כי גם היה לנו קקי גב ופיפי בטן על הדרך).
בושתי לגלות שנשים באמת לא יודעות לנהוג, עגלות. ושלא משנה כמה אשתדל להתנהל במרחב באלגנטיות, הטנק מרכבה שנקנה משילב בתשלומים יעלה למישהו על הרגל, יכנס בכל הכוח במשקוף, או יגיע לזוויות הזויות בזמן שאנסה לרדת מדרגות תלולות. כל הדרמה הזו מתחוללת כשבתוך האמבטיה מעורסל לו א' בנחת, מנמנם כמו שלא נמנם כל הלילה (מנוול, בחושך בפוך את ערני, ופה באמצע רוטשילד אתה ישן??).
ישנה קלישאה אחת שאני מודה שהפרכנו בצורה די יצירתית, ומסתבר שקקי לא תמיד צף. לפחות לא כזה של הנקה ששוחה לו בנחת באמבט מבייש אותך ואת ניסיונתיך להפיק מעט הנאה מאחת מהמטלות התובעניות של התפקיד החדש הזה.
ועם כל כאבי הגדילה, ההבנות החדשות, ההסתגלות המוזרה להיות מחוץ לזמן, ישנם הרבה רגעים של התרגשות עצומה (עשית גרעפס! איזה יופי) שהלב פתאום נפתח, ואת נפעמת מהדבר הקטן הזה ולעיתים גם מאבא שלו שעזר לך להביא אותו לעולם. וכן גם הקלישאה של כל ההתחלות קשות תופסת, ואני מבינה שחיי לעולם לא יהיו אותו הדבר.
זה רק נראה ישן...
