יש לי זכרון מעורפל שפעם הייתי יחידה. אני לא מצליחה ממש לשים את האצבע מתי זה היה, כי אתם יודעים איך זה, בחופשה זכרונות נוטים להתערפל. והאמת שגם לפני לא באמת הייתי אחת. הייתי אחת וחצי, שזו חוויה מרגשת שלעצמה. להסתובב בעולם עם בטן מזדקרת, לקבל מחמאות והערות ולהרגיש שאת אחת וחצי של כולם. אני חושבת שהבנתי שהכל אבוד שמצאתי את עצמי באחת ועשרה בצהריים, שעה השמורה לאלו מאיתנו הנופשות, נוסעת ברכב בדרכי לסופר פארם (שוב הריטאול של מגבונים-חיתולים-מבצעים), ושרה בקולי קולות את השיר האל-נצחי חיים שלי. המפגן הווקאלי נערך כולו לכבוד הזאטוט, שהוא למעשה היצור היחיד עלי האדמות שחושב שיש לי כשרון מוזיקלי. למענו אני מוצאת עצמי מרנינה בקול לא אחת, גם כשלא בא לי, הכל למען ישמח לבב. ובעודי שרה בגבהים השמורים לכלבים וגורי אדם בלבד נפלה עלי תובנה. נעלמתי לעצמי קצת.
עכשיו כל העניין הזה לא היה באמת מטריד אותי, אילולא הייתי מצליחה לייצר לראש הקטן שאני קצת שגרה שלי. קצת תחביבים שהם שלי. כי אני כבר יותר מחצי שנה בבית ועדיין לא הצלחתי לעשות אפילו לא דבר אחד פעוט שהוא שלי. אולי חוץ מלכתוב פה פוסטים, אבל גם זה קורה אחת לחודשיים.
בכל פעם שהקטן צונח לתנומת הצהריים (ששש.. זה קורה ברגעים אלו ממש!) אני רצה למחשב, ופותחת מלא טאבים עם כל החלומות שהיו לי אי שם בימים בהם הייתי יחידה. בכל פעם זה בנושא אחר, ותאמינו לי שאני כבר ממש טובה בלפתוח טאבים. בלקרוא, להבין, ליישם ולהעמיק בהם קצת פחות. אז עכשיו, כשהראשון לספטמבר מתחיל להפציע באופק, וההבנה שחודשיים וחצי עוברים הכי מהר בעולם, אני מאחלת לעצמי שעד סיומה של החופשה המתישה הזו, אמצא איזה רגע קטן לעצמי.
