הכובען המטורף וסיפור המסגרת

סיפור שהיה כך היה בערביה הקרירים של ירושלים. התהלכתי לי באחד מרחובותיה המוכרים וחלפתי על חנות שמזה זמן חשקתי לבחון את תכולתה. מדובר בחנות עמוסה לעייפה במסגרות, כשחלון הראווה שלה חנוק על ידי אין ספור חלונות-עץ מיותמים מתמונות. האבק, ותחושת הערפילית התמידית ריתקו אותי, וכיוון שמדובר ברחוב סמוך לדירתי, יצא לי לא פעם ולא פעמיים להאט את ההליכה ולנסות להביט פנימה. והפעם, בעודי צועדת לי במצב רוח מרומם, הייתה לי גם סיבה להיכנס, כי התגבש לו צורך במסגרת זהב לאירוע מיוחד.

כבר ברגע בו נכנסתי מהקור אל תוך החלל המבולגן הרגשתי את ההרגשה המעקצצת של תחילתה של סצנה מרתקת. מכירים את זה? שאתם מרגישים שהנה חיי היומיום יצליחו להפתיע? שאתם חייבים להציץ לפינה נסתרת בחדר כי אולי יהיה שם מישהו שיתעד את הסיטואציה, כי הרי אין שום סיכוי שדברים כאלה, ושיחות כאלו יתרחשו כך סתם.

באותה החנות נתקלתי באדם עם עיניים נוצצות ונכונות מפתיעה לדבר ללא הרף. אותו המוכר, לא חדל מלשאול אותי שאלות. ובכדי שסצנה כזו תוכל להתממש דרוש רכיב אחד מהותי נוסף והוא מצב הרוח שלך. אם היה אותו האדם מוצא אותי במצב רוח נרגן אני בטוחה ששום שיח לא היה מתאפשר. אבל, לא החלטתי עדיין אם לצערי או לשמחתי, הייתי במצב רוח טוב, ואפילו במצב רוח מתקשר. אז נשארתי, ועניתי בחיוך לכל השאלות שאותו  זר שאל (כגון מה הוריי עושים והאם הם משתכרים כראוי, ומה אני מתכננת לעשות כבוגרת החוג לספרות והאם נראה לי שאני אשתכר כראוי).

אחרי שצלחתי את עשרים דקות התחקור, פנינו לסיבה שבגינה התכנסנו בחלל המאובק, בחירת מסגרת. אותו המוכר שלף מאי שם מסגרת מוזהבת ועבה, והסביר בהתרגשות כי מדובר בעיבוד הולנדי, מהמאה העשרים (לא פחות ולא יותר), ונקב בביישנות במחיר בעל ארבע ספרות. חייכתי, ושאלתי האם יש משהו בתקציב יותר סטודנטיאלי. כשנשאלתי לפשר הסיבה לקניית המסגרת הסברתי שזה עבור רגע מיוחד שלי ושל בנזוגי. ואז זכיתי לסיפור המסגרת.

אותו המוכר הסביר לי את משנתו המגדרית, בטענתו כי העולם נחלק לצבעים וכי הגבר הוא אדום וליבתו כחולה והאישה ככוח משלים לו עובדת בצבעוניות הפוכה (הווה אומר כחולה עם ליבה אדום). ופרויד היה נאנח ברווחה בקברו, כי העיקר שהגבר הוא נקודת הייחוס. לטענת המוכר, ברגע בו השניים מחליטים להינשא, מוטל על הרבנות (בהנחה שכולנו שומרי מצוות) התפקיד הכביר של קידוש הברית בטהרת זהב, ועל כן מסומן האירוע בהלכה על ידי טבעות זהובות וכתובה יקרה. אולם, מה שמכשיל את מרבית הנישואים של ימינו הוא העדר נתינת מרחב לבן. 

אותו המוכר מאמין שעל מנת שזוגיות תעבוד על בני הזוג לכבד את פרטיות האחר ולאפשר את מקומו של הלבן ביניהם. הוא המשיך והסביר לי כי אותו רציונל של צבע קיים גם בדגלים של מדינות העולם. ואז הוסיף כי הלבן תפקידו לשמור על ניקיון, וכאשר בני זוג מתחתנים הם מביאים את הקשר ביניהם לרמה נמוכה ויומיומיות (דבר שנימק על ידי דיבור על גזים וחוסר נכונות לצחצח שיניים). אז, מסתמן שאם ברצוני לצלוח את האתגר הזה, עליי להבין שיש צבע לבן ושיש לכבד אותו.

באותו הרגע כבר ניסיתי בהחלט לסגת באלגנטיות החוצה. קשובה, קשובה, אבל כנראה שעד גבול מסוים (שעבר איפשהו בהתחלת הדיבור על הגזים). אותו המוכר, שכה נלהב היה להמשיך בהסברו, ליווה איתי לדלת, יצא איתי לרחוב, והלך עוד חמישה צעדים אחרי! ואין ספק שהחלק האחרון היה החלק המוצלח ביותר בשיחה. המוכר, שעמד באורה המעומעם של מנורת הרחוב, אמר שהדבר החשוב ביותר לתחזוק הזוגיות הוא השמירה על הפליאה שביחסים, וזה היה משפט שחדר ללבי. כי בהחלט, אין ספק שהאויב הגדול של הזוגיות (ובינינו של החיים בכלל) הוא הנפילה לשיממון.

המוכר הכריז שהניגוד לפליאה הוא השגרה. ולכן אין כל ספק שיש לשמר את הזהב שבזוגיות, ולחגוג את הפלא שבאיחוד (ולבטח בין השורות היה מוסיף שאותו פלא יראה נהדר במסגרת הולנדית). חייכתי ונפרדתי ממנו. אימצתי אל חיקי את הרוח הירושלמית, ומיהרתי לדירתנו הקטנה, מחכה לחגוג את הפלא שהוא אנחנו, ונאלצת לגלות כי החצי האדום שלי בדיוק סיים לאכול מנה גדושה של בצל טרי.