אסירים

כשיוצא לי לראות סרט טוב קורים שני דברים במקביל. הראשון הוא שאני חשה צורך לספר את כל העלילה, כולל עצירות לתיאורים מפורטים של סצנות מפתח. השני שתחושת ייעודי המפוספס ככוכבת הוליוודית צורבת עמוק בבטני. וכך היה אתמול אחרי שחזרתי מהסרט אסירים. 
נתחיל בזה שזה ממש לא סרט פאנן. אתה מסיים את ההקרנה עם תחושת מועקה אמיתית שנדבקת כמו זפת, ממש הדרך הראויה לחתום את שמחת תורה. אבל מעבר לקשת הרגשות השליליים שהסרט מציף בך הוא גם מביא אותך לתחושת הערכה ומעט תקווה שעדיין עושים סרטים טובים אי שם בהרי הוליווד.
העלילה נפתחת עם מקרה חטיפה בשכונת פרברים אמריקאית, זוג בנות שבע נחטף מחצר ביתן בערב חג ההודיה. מרגע זה הופכת העלילה לנרטיב מסועף מרובה פניות שבו אתה רץ עם נשימה קצרה אחר שני הגיבורים - הבלש החוקר את המקרה לוקי (ג'ק ג'ילנהול) ואב אחת החטופות קלר (יו ג'קמן). השניים במירוץ נגד השעון למצוא את הילדות, כאשר כל אחד מחליט על כיוון חקירה שונה. וזהו, לא עושה לכם ספוילרים (חוץ מהטריילר שעושה את זה בשבילי).

יש הרבה סיבות למה הסרט עובד. התסריט נהדר, המוזיקה חודרת, והעריכה מעולה. הבולטים מכול היו הצילום יוצא הדופן לצד המשחק המפעים. הצילום ממחיש את הנופים הקודרים, ומכניס עמוק לחדרה בשל זוויות הצילום. ויותר מכל אלו היה משהו בקרבה של המצלמה אל הדמויות שאפשרה לצופה כמט ולהריח את הסצנה. במקביל, לכל אורכו של הסרט דנתי ביני לבין עצמי מי משחק יותר טוב ולמה.

הכריזמטי מכולם הוא ג'קמן, ובאמת, מועמדות לאוסקר כמו גם זכייה נראים באופק. אבל נאה ונוגע לא פחות הוא ג'ילנהול שנמצא בראש הרשימה שלי של "אדם שהייתי מתחתנת איתו בשידוך" לצד גידי גוב. ולמרות החולשה שלי אליו הוא מרוויח את השבח בזכות המשחק והטיקים בפנים שהוא החזיק במשך שעתיים וחצי. עוד שחקן מעולה הוא פול דאנו שמרתק אותך בתור דמותו של אלכס הגמלוני. 

את התלבושות והארט גם חשוב לציין כי הם תורמים לכך שהסרט מאוד מהודק. הירידה לפרטים מדהימה, היא מתחילה בכך שהאוכל נותר מארוחת חג ההודיה על השולחן, וממשיכה בזה שהדמויות לא מחליפות בגדים כל הסרט (כי מי מתעסק בזוטות כאלו בזמן שילדיו נחטפים). אין ספק שזה מבסס את תחושת האותנטיות של הסיטואציה מה שבהכרח מעצים את החרדה שלך כצופה.

הסרט מציף בפני הצופה את הדילמה המוסרית של כמה רחוק מותר ללכת בשביל להציל את ילדיך. הוא בונה את הדילמה לאט, קושר את הצופה אל הדמויות ורק אז שובר את תבנית הגיבור האולטימטיבי. הסרט מלכלך את ידיהם של מי שנתפסו בעיני הצופה כאנשים טובים והגבולות הנזילים בין הטובים לרעים מייצרים עומק מוסרי מרתק.  

יחד עם שורות השבחים אני באמת בדילמה האם סרט מעולה מצדיק את ליל הביעותים שעבר על כוחותינו בדמות חלום הזוי בו רצתי ביערות כחוקרת. כי יש אלימות בסרט וכמות אימה בלתי מבוטלת מה שבהחלט מבטיח שתכנסו איתו למיטה בסוף היום. אבל, אולי, רק בשל העובדה שהסרט הזה באמת אבל באמת מספק את הסחורה שווה ללכת.