יש מצב שהייתה זו שבת לא כל כך מעניינת. ועל אף ולמרות אני ממש בסדר עם זה. לא קרה כלום בחדשות, כל כתבה שקראתי בעיתון התמסמסה לכדי בליל אותיות מודפסות, ומצאתי עצמי לא אחת בוהה אל החלל בחוסר מעש מנחם. במסגרת שיחות הא ודא שניהלתי עם החצי התחלנו בתחרות נוסטלגיה ונברנו בארכיון הסרטים שיש לכל אחד בראש (למען הדיוק אודה, אני נברתי ונבחתי בידענות על הבחור על כל סרט שהוא לא הכיר. שהוא מצידו הזכיר משהו שלא ראיתי פטרתי אותו בהינף יד. אין כמוני ביצירת דו שיח של הקשבה הדדית).
תוך כדי מקבילית המוחות התבהרה נקודה משמעותית אחת, שבימי הנעורים ניחנתי בחוש טעם אנין (שנשתמר עד היום), ומאוד, מאוד, אהבתי סרטי מחזמר. ברצינות, גיליתי שאני זוכרת סצנות שלמות, שירים בני חמש דקות, ופיתולי עלילה כמיטב הז'אנר. ולפני שאתם מעקמים את האף, וסוגרים בהפגנתיות את הטאב, תחשבו על זה רגע. בתכלס גם כל סרטי הילדות שלנו הם סוג של מחזמר, ואין כמו להצית ערב חברתי כושל על ידי צפייה ברגעים נבחרים ממלך האריות.
לאורך השנים הופקו בז'אנר זה לא מעט זוועתונים שהיום הם בגדר וינטאג' מופלא. ואחרי שניגנתי ביוטיוב רגעי מפתח, שמתי לנו רצועת השמעה מהסרט Hair והכרחתי את הבחור לקרוא בויקיפדיה על אלילי העבר (מה זאת אומרת מי זה ריק מוראניס?), הגיע הרגע הגורלי שבו התיישבנו למול המחשב (שחובר לטלוויזיה) וצפינו בסרט מחזמר באורך מלא. לפתוח את גלישתנו בזמן בחרנו במחזמר האימה חנות קטנה ומטריפה. ואכן הבחירה לא אכזבה, מדובר בסרט מוקפד ברמות, מעולה בביצוע ועומד בסטנדרטי האמינות של ימינו. בחיי! אודרי 2 נראת פשוט נפלא, וכל הסרט אתה לא יכול שלא לתהות איך לעזאזל עשו אותה. הקאסט נהדר, השירה מדויקת, והתפאורה מרגישה בדיוק על קו התפר שבין תאטרון לקולנוע, ויש משהו כל כך מקסים ותמים באולפן הלווידי שמרגיש כמו התפאורה בבימה.
אבל אתם יודעים מה הכי מדהים? הסוף של הסרט. כי הוא שובר את כל מה שאתם מקווים ורוצים שיקרה. כי הוא לא מתנצל, והוא לא מלוקק. ובעיקר כי הוא סוף ממש לא טוב. הסרט, שהתחיל כדרך לא מחייבת להעביר ערב משמים, הוביל לשלל תובנות. על הדרך להעביר ביקורת אז למול הדרך להעביר ביקורת היום. על העוני של אמריקה בשנות ה- 50, למול העוני שלנו בישראל ב- 2013. על נשיות וגבריות, על ערוצי תקשורת שנכחדו ועל ערוצי תקשורת שנוצרו. וככה משבת מנומנת עברתי לשבת מהורהרת, מתרפקת על היכולת של סרטים לדחוף אותי לכאלו מחשבות.
תוך כדי מקבילית המוחות התבהרה נקודה משמעותית אחת, שבימי הנעורים ניחנתי בחוש טעם אנין (שנשתמר עד היום), ומאוד, מאוד, אהבתי סרטי מחזמר. ברצינות, גיליתי שאני זוכרת סצנות שלמות, שירים בני חמש דקות, ופיתולי עלילה כמיטב הז'אנר. ולפני שאתם מעקמים את האף, וסוגרים בהפגנתיות את הטאב, תחשבו על זה רגע. בתכלס גם כל סרטי הילדות שלנו הם סוג של מחזמר, ואין כמו להצית ערב חברתי כושל על ידי צפייה ברגעים נבחרים ממלך האריות.
לאורך השנים הופקו בז'אנר זה לא מעט זוועתונים שהיום הם בגדר וינטאג' מופלא. ואחרי שניגנתי ביוטיוב רגעי מפתח, שמתי לנו רצועת השמעה מהסרט Hair והכרחתי את הבחור לקרוא בויקיפדיה על אלילי העבר (מה זאת אומרת מי זה ריק מוראניס?), הגיע הרגע הגורלי שבו התיישבנו למול המחשב (שחובר לטלוויזיה) וצפינו בסרט מחזמר באורך מלא. לפתוח את גלישתנו בזמן בחרנו במחזמר האימה חנות קטנה ומטריפה. ואכן הבחירה לא אכזבה, מדובר בסרט מוקפד ברמות, מעולה בביצוע ועומד בסטנדרטי האמינות של ימינו. בחיי! אודרי 2 נראת פשוט נפלא, וכל הסרט אתה לא יכול שלא לתהות איך לעזאזל עשו אותה. הקאסט נהדר, השירה מדויקת, והתפאורה מרגישה בדיוק על קו התפר שבין תאטרון לקולנוע, ויש משהו כל כך מקסים ותמים באולפן הלווידי שמרגיש כמו התפאורה בבימה.
אבל אתם יודעים מה הכי מדהים? הסוף של הסרט. כי הוא שובר את כל מה שאתם מקווים ורוצים שיקרה. כי הוא לא מתנצל, והוא לא מלוקק. ובעיקר כי הוא סוף ממש לא טוב. הסרט, שהתחיל כדרך לא מחייבת להעביר ערב משמים, הוביל לשלל תובנות. על הדרך להעביר ביקורת אז למול הדרך להעביר ביקורת היום. על העוני של אמריקה בשנות ה- 50, למול העוני שלנו בישראל ב- 2013. על נשיות וגבריות, על ערוצי תקשורת שנכחדו ועל ערוצי תקשורת שנוצרו. וככה משבת מנומנת עברתי לשבת מהורהרת, מתרפקת על היכולת של סרטים לדחוף אותי לכאלו מחשבות.
