השבועיים האחרונים היו מורכבים. לא נוחים. לא נעימים. ובעיקר לא ברורים. קמתי בבוקרו של יום ראשון עם עגמומיות, מעיין תחושת מחנק שקיננה בי ולא עזבה. כיאה לנפש העדינה שאני, מצב רוחי העכור יצר שותפות ענפה עם מצבי הגופני, וסבלתי לכל אורך הזמן הזה ממיני תחלואים מפתיעים (אחסוך מכם את כל הפירוט).
המצב האפרורי בו שקעתי הציף בי שאלות קשות. הרי שום דבר לא באמת השתנה בחיי, שום דבר דרמטי לא קרה, אז למה כל בוקר הוא מאבק עיקש למול כוחות האופל? והאמת, שהגעתי למסקנה שדווקא בגלל ששום דבר לא קרה, והשגרה כל כך מובהקת, בדיוק בגלל זה נחה עליי התחושה הזו.
המאפיין הכי ברור במצב דכדכת הוא איבוד יכולת הנונשלנט. נונשלנט הוא אותו קסם (פקטיבי) שאדם אוחז בו, שגורם לו לחוש אהוד על ידי הבריות. רובנו נוטים לתפוס את עצמנו כאנשים שמעניין לשמוע ולהיות בנוכחותם. במצב דכדכת אותו הקסם מתנדף כלא היה.
מכירים את המצב הזה? שכל הערת אגב שאתם מוסיפים לשיחה פשוט מייצרת גיחוך של אי נוחות ליד הסובבים אתכם? אז ככה הייתי בשבועיים האחרונים, עם תוספת של חולשה גופנית וריפיון מצב רוח. האפקט המיידי של איבוד הנונשלנט הוא שלא רק שאתה מרגיש לא מעניין, אתה גם נורא רגיש לסובבים אותך ולהערותיהם. ואז אתה מתחיל לחוש נירוטי, ותוהה האם אי פעם תוכל לשוב לחיק הנורמה, להיות אדם בריא בגופו ובנפש, המתנהל בצורה זחוחה ומשמיע את דעותיו בכל פורום חברתי אליו הוא נקלע.
אז בינינו, הסבירות שאחזור לעצמי די גבוהה. ואני רק צריכה לשבת ולחכות. אבל בינתיים אני מרגישה כמו כוכבת יסמין הכחולה קייט בלאנשט, שנתנה הופעת אוסקר בסרטו האחרון של וודי אלן. הסרט מתמקד ביסמין (בלאנשט) אשת החברה הגבוהה שהפסידה הכל לאחר שבעלה נתפס מועל בכספים. יסמין חווה את משבר חייה כאשר היא מאבדת את כל רכושה ונאלצת לישון על הספה בבית אחותה. הסרט מהדהד בצורה מרתקת את היצירה הקאנונית "חשמלית ושמה תשוקה" וכן את היצירה המעט פחות מוכרת "חייה של רקיע עופר-טבול". בשלושת היצירות עומדות עלמות חן זהובות שיער שפשוט איבדו את הנונשלנט.
אבל עכשיו ברצינות. אני תמיד חיבבתי את וודי אלן, והאמת שגם שמרתי לו אמונים בסרטים פחות מוצלחים שאפיינו את יצירתו בשנים האחרונות. יסמין הכחולה, אשר זכה לתשבוחות, הוא בהחלט סרט מעולה. יש בו דיאלוגים שנונים, ניואנסים מוקפדים, ומיזנסצנות נהדרות. וכוחו של הסרט טמון בריקוד הטרנטולה של יסמין, אישה שאוהבים לשנוא. אז אם בא לכם לקבל קצת דכדכת, להתניע את החורף שסוף כל סוף מגיע לפתחנו, אני ממליצה בחום על הסרט הזה. ככה תוכל להצטרף אליי - כי אצלי כבר יורד גשם שבועיים.
המצב האפרורי בו שקעתי הציף בי שאלות קשות. הרי שום דבר לא באמת השתנה בחיי, שום דבר דרמטי לא קרה, אז למה כל בוקר הוא מאבק עיקש למול כוחות האופל? והאמת, שהגעתי למסקנה שדווקא בגלל ששום דבר לא קרה, והשגרה כל כך מובהקת, בדיוק בגלל זה נחה עליי התחושה הזו.
המאפיין הכי ברור במצב דכדכת הוא איבוד יכולת הנונשלנט. נונשלנט הוא אותו קסם (פקטיבי) שאדם אוחז בו, שגורם לו לחוש אהוד על ידי הבריות. רובנו נוטים לתפוס את עצמנו כאנשים שמעניין לשמוע ולהיות בנוכחותם. במצב דכדכת אותו הקסם מתנדף כלא היה.
מכירים את המצב הזה? שכל הערת אגב שאתם מוסיפים לשיחה פשוט מייצרת גיחוך של אי נוחות ליד הסובבים אתכם? אז ככה הייתי בשבועיים האחרונים, עם תוספת של חולשה גופנית וריפיון מצב רוח. האפקט המיידי של איבוד הנונשלנט הוא שלא רק שאתה מרגיש לא מעניין, אתה גם נורא רגיש לסובבים אותך ולהערותיהם. ואז אתה מתחיל לחוש נירוטי, ותוהה האם אי פעם תוכל לשוב לחיק הנורמה, להיות אדם בריא בגופו ובנפש, המתנהל בצורה זחוחה ומשמיע את דעותיו בכל פורום חברתי אליו הוא נקלע.
אז בינינו, הסבירות שאחזור לעצמי די גבוהה. ואני רק צריכה לשבת ולחכות. אבל בינתיים אני מרגישה כמו כוכבת יסמין הכחולה קייט בלאנשט, שנתנה הופעת אוסקר בסרטו האחרון של וודי אלן. הסרט מתמקד ביסמין (בלאנשט) אשת החברה הגבוהה שהפסידה הכל לאחר שבעלה נתפס מועל בכספים. יסמין חווה את משבר חייה כאשר היא מאבדת את כל רכושה ונאלצת לישון על הספה בבית אחותה. הסרט מהדהד בצורה מרתקת את היצירה הקאנונית "חשמלית ושמה תשוקה" וכן את היצירה המעט פחות מוכרת "חייה של רקיע עופר-טבול". בשלושת היצירות עומדות עלמות חן זהובות שיער שפשוט איבדו את הנונשלנט.
אבל עכשיו ברצינות. אני תמיד חיבבתי את וודי אלן, והאמת שגם שמרתי לו אמונים בסרטים פחות מוצלחים שאפיינו את יצירתו בשנים האחרונות. יסמין הכחולה, אשר זכה לתשבוחות, הוא בהחלט סרט מעולה. יש בו דיאלוגים שנונים, ניואנסים מוקפדים, ומיזנסצנות נהדרות. וכוחו של הסרט טמון בריקוד הטרנטולה של יסמין, אישה שאוהבים לשנוא. אז אם בא לכם לקבל קצת דכדכת, להתניע את החורף שסוף כל סוף מגיע לפתחנו, אני ממליצה בחום על הסרט הזה. ככה תוכל להצטרף אליי - כי אצלי כבר יורד גשם שבועיים.
חתולי נהדרת שכמוך! חיבוק אפוף נונשלנט וריח גשם =)
השבמחקחתולית!!!! גררררררר.... מתה להגיע לעיר הקודש וללגום מרק מהמם שלך בקפה. כמה געגוע כמה!
מחקשאפו על ההתבוננות הפנימית והכתיבה המופלאה.
השבמחקתודה נפלאה שכמותך. כיף לדעת שאת קוראת את הבלוג שלי (((:
מחק