יש יתרונות בלהיות מאוד שונה מבן הזוג (אני כמובן אסייג ואפנה לאימא שלי על מנת לשמוע את הדעה המנוגדת). כשהפרטנר כל כך שונה ממך, מאתגר אותך, אתה למד כישורים שלעולם לא היית חושב לסגל לעצמך, או במילים פחות מליציות אתה נותן חשיבות לדברים שבעבר ממש, אבל ממש, לא עניינו אותך.
אם הייתם אומרים לי לפני ארבע שנים שאוכל לנהל שיחה ערה עם מוכר מזוקן ו״מאגניב״ בחנות משחקי וידיאו הייתי נוחרת בבוז. והנה ארבע שנים משם ואני עומדת ומתייעצת עם החביב על איזו דמות שווה יש לקונסולה האחרונה שיצאה לשוק.
תנו לי לגלות לכם מה סרט המד״ב הבא שאתם עומדים לראות, והוא מומלץ בחום גם לאלה ללא פרטנרים חובבי הז׳אנר. מדובר בסרט החדש של טום קרוז- "קצה המחר". בעיני הסרט הזה היה נכון בכל כך הרבה רמות שהוא הדריש פוסט מהיר תגובה, שנרקם בחשכת הליל (שינה זה לחלשים). זו הייתה חווית צפייה נפלאה, אבל בגלל שצפינו בו בהקרנת טרום חובה אצמצם למקסימום את הספוילרים.
בגדול מדובר בתבנית המוכרת - כדור הארץ, אי שם בעתיד הלא רחוק מדי, חייזרים, השמדת האנוש, הריסת ערים מרכזיות (הפעם דווקא באירופה). על הרקע הזה נכנס קרוז בחליפת גנרלים ו.. הוא הכי רחוק מהדמות השבלונית והקבועה שלו. מרגע ההיכרות איתו ועד שמבינים פחות או יותר מי הרעים ומי הטובים הסרט מקבל תפנית חדה ואנחנו מתחילים נרטיב חדש, די מפתיע ודי רפטטיבי (אשאיר זאת עמום לטובת אלו שכן יטריחו עצמם לקולנוע).
אבל עזבו את הנרטיב ועזבו את קרוז שנותן את ההופעה הטובה ביותר שלו מאז איש הגשם. הגיבורה האולטימטיבית היא אישה (אמילי בלאנט). ולא אחת גברית שמייצרת חוליה מחברת בין המינים, אלא נשית על אמת.
עיצוב הדמות נעשה בהקפדה, כאשר המנהיגות שבה נבנית על הערכתה כיישות אינטליגנטית עם עומק והסתכלות אסטרטגית. נכון שהיא גם מאוד יפה, עדיין אנחנו בעידן הסלפי, אבל זה ממש לא העיקר. ובשום שלב הסרט לא נופל לקיטש השחוק של תקריב עם פלייר מהצד בזמן שהיא מסיטה את המבט אל האופק. לא, היא מניפה חרבות, מחלקת פקודות ונותנת בראש לקרוז.
אבל מעבר לכל אלו הסרט לרגע אחד לא מתעסק בזה שהיא, האישה, היא היא המנהיגה. וכאן מגיעה הגדולה האמיתית. הסרט לא מתרץ למה היא בעמדת הכוח, ולא מנסה לבנות סביב זה הסבר. ולנוכח מצב מגדרי מתוקן שכזה מצאתי עצמי בזגוגיות כפולות (למה תל מימד, למה?!) נרעשת למול המסך ולמול העולם השיוויוני שנפרש לנגד עיני.
אם הייתם אומרים לי לפני ארבע שנים שאוכל לנהל שיחה ערה עם מוכר מזוקן ו״מאגניב״ בחנות משחקי וידיאו הייתי נוחרת בבוז. והנה ארבע שנים משם ואני עומדת ומתייעצת עם החביב על איזו דמות שווה יש לקונסולה האחרונה שיצאה לשוק.
אל תשפטו אותי, זה לא אני זה החצי.
אז במסגרת כישורי ילד-בן-13-מעט-חברים-הרבה-אקנה שהעניק לי הבנזוג, גם צמחה לה היכולת לאהוב סרטי מדע בדיוני.
ארכיון משפחתי שנת 1999
תנו לי לגלות לכם מה סרט המד״ב הבא שאתם עומדים לראות, והוא מומלץ בחום גם לאלה ללא פרטנרים חובבי הז׳אנר. מדובר בסרט החדש של טום קרוז- "קצה המחר". בעיני הסרט הזה היה נכון בכל כך הרבה רמות שהוא הדריש פוסט מהיר תגובה, שנרקם בחשכת הליל (שינה זה לחלשים). זו הייתה חווית צפייה נפלאה, אבל בגלל שצפינו בו בהקרנת טרום חובה אצמצם למקסימום את הספוילרים.
בגדול מדובר בתבנית המוכרת - כדור הארץ, אי שם בעתיד הלא רחוק מדי, חייזרים, השמדת האנוש, הריסת ערים מרכזיות (הפעם דווקא באירופה). על הרקע הזה נכנס קרוז בחליפת גנרלים ו.. הוא הכי רחוק מהדמות השבלונית והקבועה שלו. מרגע ההיכרות איתו ועד שמבינים פחות או יותר מי הרעים ומי הטובים הסרט מקבל תפנית חדה ואנחנו מתחילים נרטיב חדש, די מפתיע ודי רפטטיבי (אשאיר זאת עמום לטובת אלו שכן יטריחו עצמם לקולנוע).
אבל עזבו את הנרטיב ועזבו את קרוז שנותן את ההופעה הטובה ביותר שלו מאז איש הגשם. הגיבורה האולטימטיבית היא אישה (אמילי בלאנט). ולא אחת גברית שמייצרת חוליה מחברת בין המינים, אלא נשית על אמת.
עיצוב הדמות נעשה בהקפדה, כאשר המנהיגות שבה נבנית על הערכתה כיישות אינטליגנטית עם עומק והסתכלות אסטרטגית. נכון שהיא גם מאוד יפה, עדיין אנחנו בעידן הסלפי, אבל זה ממש לא העיקר. ובשום שלב הסרט לא נופל לקיטש השחוק של תקריב עם פלייר מהצד בזמן שהיא מסיטה את המבט אל האופק. לא, היא מניפה חרבות, מחלקת פקודות ונותנת בראש לקרוז.
בלאנט נותנת בראש
אבל מעבר לכל אלו הסרט לרגע אחד לא מתעסק בזה שהיא, האישה, היא היא המנהיגה. וכאן מגיעה הגדולה האמיתית. הסרט לא מתרץ למה היא בעמדת הכוח, ולא מנסה לבנות סביב זה הסבר. ולנוכח מצב מגדרי מתוקן שכזה מצאתי עצמי בזגוגיות כפולות (למה תל מימד, למה?!) נרעשת למול המסך ולמול העולם השיוויוני שנפרש לנגד עיני.
ויש עוד המון דברים טובים. העריכה מהודקת, התסריט שנון, דמויות המשנה מתנהלות במדויק על פי כללי הז׳אנר (שוליות אבל כן נוגעות בך).
אז מה עוד צריך? סרט בדיוני פמיניסטי, משוחק להפליא, ערוך נהדר, ולא נופל לקלישאות מתבקשות. אפילו הסיום, שכמו דרש משפט עם פאתוס, נחתם באלגנטיות.
אז מה עוד צריך? סרט בדיוני פמיניסטי, משוחק להפליא, ערוך נהדר, ולא נופל לקלישאות מתבקשות. אפילו הסיום, שכמו דרש משפט עם פאתוס, נחתם באלגנטיות.
ואם בדייט השני שלנו, בו צפינו יחד לראשונה בסרט מד"ב, הייתי עסוקה ללא הרף בניסיונות פיתוי מרומזים שזכו להתעלמות הפגנתית (היי יש מצב שאת זזה מעט ?), הפעם, לא היה לו סיכוי בעודי צוהלת בכיסא וקוראת בלב YES SHE CAN!
הטריילר יעשה את הספוילרים בשמי
