פעם, כשמגזינים היו דבר שבאופנה, הייתה אמא מביאה מדי פעם את עיתון לאישה. ובאותו העיתון היה מדור קבוע של המכתב שלא נכתב. אני בטוחה שזה מעלה חיוך נוסטלגי אצל כל הקוראות (וגם אצל כמה קוראים אמיצים).
ליקירתי הרחוקה,
טסת לך לחילופים, והבטחתי שאבוא למסיבת הפרידה. אבל החיים, והשגרה, והעבודה. פתאום המרחק בין עמק חפר להרי ירושלים נראה בלתי אפשרי. אז לא באתי.
ואז היה לך יום הולדת וניסיתי לגוון במחווה שלא מן-המוכן-של-הפייסבוק, ולא קיבלתי תגובה.
והייתה השיחה ההיא בוויבר שלא צלחה, או ההתכתבות המקוטעת בג'ימייל.
ועכשיו אני מגייסת כוח לשבת ולכתוב לך מכתב. ופתאום המכתב הפך פוסט כי הרגשתי שאת מה שאני רוצה להגיד יותר מזוג עיניים צריכות לקרוא.
ההתגלגלות הזו, התקשורת המבולבלת, ובכלל התקופה הזו בחיים מביאה אותי לתהיות. מרגיש לי שמהשנייה שיצאנו מכתלי האוניברסיטה החיים תפסו תאוצה. שעה הפכה לדקה, כל אירוע שנקבע חודשים קדימה מתדפק על הדלת בהפתעה (בדיוק בשנייה הזו ששמים מגבת ורוצים להיכנס למקלחת). ואני באמת לא יודעת איך בתוך כל הטרפת הזו מצליחים למצוא זמן אחד לשני.
היום הייתה לי שיחה מרתקת על הקשבה. הנחת היסוד הייתה שכל אדם רק רוצה שיקשיבו לו, והקישור הבסיסי הזה חסר אצל רוב האנשים. ואני חשבתי שאם כולם רוצים שיקשיבו להם איך תהיה להם פניות לשמוע אחרים...
את זוכרת את הימים בהם קבענו להיפגש בתחנת אוטובוס? ושיצאנו לעולם בלי היד השלישית ממותגת האפל שלנו. איך פעם הינו בעיקר בחוץ, בעוד שהיום כל יציאה מהמשרד מרגישה כמעט פולשנית.
וכן, אני יודעת, אנחנו צעירות ויפות עכשיו. החיים שלנו נהדרים, ואין לנו משכנתא, וגם לא ילדים וגנים על הראש.
אבל למה המחשבה על כל מה שאין לי (ובעתיד יהיה מעמסה) אמורה לגרום להווה להיות יותר נסבל?!
לא מצליחה להבין את ההגיון.
נראה לי שלפני שאסחף בזרם התלונות (בכל זאת פולנייה) אני אעצור ואגיד את העיקר.
והעיקר הוא שאני מתגעגעת.
אליך ואלינו ואל השיחות היפות שניהלנו פעם.
אל הזמנים הפרה-היסטוריים שקדמו להמצאת הפייסבוק, על הנאות פשוטות כמו קרטיב נמס והליכה מחוץ לגדר של המושב. אני רוצה שתדעי שאת במחשבותיי כל הזמן, ושאני מחליטה פה ועכשיו, לעבוד חזק על הקשר הזה כשתחזרי. זה לא סתם שהמכתב הזה ציבורי..
אז כנראה שאת היית צריכה לטוס חצי עולם בשביל שאני אבין שכל האמצעים לתווך בינינו לא שווים, ואין כמו לשבת למולך ולהביט לך עמוק לכחול של העיניים.
אצלי הכל בסדר. ארבעה קירות, שתי רכבות ביום, ואין ספור מיילים בשעה.
החצי שלי גם בטוב, הוא אחראי להקפיץ ולאסוף מהרכבת, בין לבין גם הוא יושב בין ארבעה קירות ושולח מיילים.
אנחנו גרים במושב, שזו ההחלטה הכי נפלאה שעשינו אי פעם. בית ישן, עם נינוח של נוסטלגיה. יש לנו מדשאה רחבה (טוב, בואי נהיה כנות, כמעט מדשאה, יותר חלקת עפר עם נגיעות של דשא), ויש גם חתול לבנבן ושמנמן.
מבטיחה לך הכל יחכה לך. כי כשאנשים נוסעים לחו"ל הזמן שלהם עובר אפילו יותר מהר מאלו שנמצאים בארץ...
אז ספרי יקירתי,
מה שלומך?
ליקירתי הרחוקה,
טסת לך לחילופים, והבטחתי שאבוא למסיבת הפרידה. אבל החיים, והשגרה, והעבודה. פתאום המרחק בין עמק חפר להרי ירושלים נראה בלתי אפשרי. אז לא באתי.
ואז היה לך יום הולדת וניסיתי לגוון במחווה שלא מן-המוכן-של-הפייסבוק, ולא קיבלתי תגובה.
והייתה השיחה ההיא בוויבר שלא צלחה, או ההתכתבות המקוטעת בג'ימייל.
ועכשיו אני מגייסת כוח לשבת ולכתוב לך מכתב. ופתאום המכתב הפך פוסט כי הרגשתי שאת מה שאני רוצה להגיד יותר מזוג עיניים צריכות לקרוא.
ההתגלגלות הזו, התקשורת המבולבלת, ובכלל התקופה הזו בחיים מביאה אותי לתהיות. מרגיש לי שמהשנייה שיצאנו מכתלי האוניברסיטה החיים תפסו תאוצה. שעה הפכה לדקה, כל אירוע שנקבע חודשים קדימה מתדפק על הדלת בהפתעה (בדיוק בשנייה הזו ששמים מגבת ורוצים להיכנס למקלחת). ואני באמת לא יודעת איך בתוך כל הטרפת הזו מצליחים למצוא זמן אחד לשני.
היום הייתה לי שיחה מרתקת על הקשבה. הנחת היסוד הייתה שכל אדם רק רוצה שיקשיבו לו, והקישור הבסיסי הזה חסר אצל רוב האנשים. ואני חשבתי שאם כולם רוצים שיקשיבו להם איך תהיה להם פניות לשמוע אחרים...
את זוכרת את הימים בהם קבענו להיפגש בתחנת אוטובוס? ושיצאנו לעולם בלי היד השלישית ממותגת האפל שלנו. איך פעם הינו בעיקר בחוץ, בעוד שהיום כל יציאה מהמשרד מרגישה כמעט פולשנית.
וכן, אני יודעת, אנחנו צעירות ויפות עכשיו. החיים שלנו נהדרים, ואין לנו משכנתא, וגם לא ילדים וגנים על הראש.
אבל למה המחשבה על כל מה שאין לי (ובעתיד יהיה מעמסה) אמורה לגרום להווה להיות יותר נסבל?!
לא מצליחה להבין את ההגיון.
נראה לי שלפני שאסחף בזרם התלונות (בכל זאת פולנייה) אני אעצור ואגיד את העיקר.
והעיקר הוא שאני מתגעגעת.
אליך ואלינו ואל השיחות היפות שניהלנו פעם.
אל הזמנים הפרה-היסטוריים שקדמו להמצאת הפייסבוק, על הנאות פשוטות כמו קרטיב נמס והליכה מחוץ לגדר של המושב. אני רוצה שתדעי שאת במחשבותיי כל הזמן, ושאני מחליטה פה ועכשיו, לעבוד חזק על הקשר הזה כשתחזרי. זה לא סתם שהמכתב הזה ציבורי..
אז כנראה שאת היית צריכה לטוס חצי עולם בשביל שאני אבין שכל האמצעים לתווך בינינו לא שווים, ואין כמו לשבת למולך ולהביט לך עמוק לכחול של העיניים.
אצלי הכל בסדר. ארבעה קירות, שתי רכבות ביום, ואין ספור מיילים בשעה.
החצי שלי גם בטוב, הוא אחראי להקפיץ ולאסוף מהרכבת, בין לבין גם הוא יושב בין ארבעה קירות ושולח מיילים.
אנחנו גרים במושב, שזו ההחלטה הכי נפלאה שעשינו אי פעם. בית ישן, עם נינוח של נוסטלגיה. יש לנו מדשאה רחבה (טוב, בואי נהיה כנות, כמעט מדשאה, יותר חלקת עפר עם נגיעות של דשא), ויש גם חתול לבנבן ושמנמן.
מבטיחה לך הכל יחכה לך. כי כשאנשים נוסעים לחו"ל הזמן שלהם עובר אפילו יותר מהר מאלו שנמצאים בארץ...
אז ספרי יקירתי,
מה שלומך?
יהיה לך מענין אולי להציץ בלינק הזה שחן שלחה לי אתמול מאלכסון "שלשה רומנים שלא אכתוב בקרוב"
השבמחקhttp://alaxon.co.il/reading/%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%A9%D7%94-%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C%D7%90-%D7%90%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91-%D7%91%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%91/
כנראה זה חלק מספר של מרגרט אטווד "האוהל" שראה אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן. מאנגלית: יעל סלע-שפירו.
חיבוק