טירת הזכוכית

נתחיל בסוף, הסוף היה פחות מזהיר מההתחלה. אבל ההתחלה הייתה הוליוודית להפליא. אחרי יום עבודה ארוך הלכתי לנבור בערימות הספרים שהוצעו למכירה בצומת ספרים. אני מאותם האנשים שהחוק שעתיד לבטל את מכירתם של ארבעה ספרים במאה באמת כואב להם.

מצד אחד, אני מתמלאת בושה על כך שסופרים שמזיעים על כתיבתו של ספר במשך חודשים ארוכים, מכניסים לכיסם בין 30 אגורות ל- 3 שקלים על כל עותק שהם מוכרים. באמת שזה מכאיב, ובעיקר הבהיר לי עד כמה לימודי הספרות היו החלטה לא כלכלית בעליל.

מצד שני, בתור לקוחה עם יד קלה על הכרטיס, ובעיקר בחנויות ספרים, אני חלק מאותם האנשים שיקנו במבצע של ארבעה במאה שמונה ספרים. ועצוב לי לחשוב שספרים, שבשנים האחרונות הפכו מצרך נגיש, יחזרו להיות מוצרים יקרים שקונים פעם ביום ההולדת.

בעודי משוטטת בעיניים רעבות בין הערימות נחה עיני על כריכה כחולה בוהקת, עליה התנוססה הכותרת טירת הזכוכית. השם צלצל נחמד, והספר היה במבצע, אז קניתי. וכבר כשאחזתי בספר, כיאה לפתיחה הוליוודיות, הרגשתי שזה נועד להיות. 

הספר האוטוביוגרפי הזה, הוא לא ספר נטול מעמד. הוא כבר שש שנים (!) מככב כרב מכר. שש שנים בעולם הספרות המשתנה תדיר, נשמע כמו פרק זמן בדיוני. ואכן הספר הצדיק את מעמדו, והוא הפך בשנייה לממתק ממכר שגזל ממני כל דקה פנויה. בשבוע שדחסתי את כל 320 עמודיו גיליתי שאני לא חדלה מלחשב כמה מאוחר אוכל למשוך בקריאה בלילה וכמה מוקדם אצטרך לקום בשביל עוד פרק. הבעיה היחידה היא שברגע שנכבשתי על ידי ספר אני לא יכולה להניח אותו עד שהוא נגמר. ולקראת הסוף, כשהדפים כבר מתמעטים, אני עצובה, מנסה להשתהות, ובסוף מוצאת עצמי קוראת במהירות כפולה בתאווה בלתי נשלטת לסיים. 

הסיפור מרתק, ומגולל את השתלשלותה של משפחת וולס. משפחה ששני ההורים בה מיאנו להתבגר ולהתברגן, והחליטו לגדל את ילדיהם בצורה שונה, מאתגרת, ובעיקר מאוד לא מתפשרת. ארבעת הילדים, ביניהם גא'נט (שהיא הסופרת והגיבורה), גדלו בתנאים קיצוניים של רעב ומעבר בין עיירות נידחות בארה"ב. ג'אנט, או כפי שמכונה על ידי אביה עז הרים, משרטטת את הדיוקן המשפחתי בצורה מרתקת. היא מתארת סיטואציות קיצוניות של הזנחה ללא כל שיפוטיות ובאופן פשטני. אופן ביטוי זה מעורר אצל הקורא תגובה רגשית מורכבת. הרי ברור שביקורת היא התגובה האינסטנקטיבית, אבל אחרי שממשיכים בקריאה מבינים שאולי אפשר לתפוס את הסיטואציות הקיצוניות בצורה מעט שונה. והסלחנות הזו מחלחלת עד לרגעי קצה בהן אתה נזעק כולך לנוכח האגוצנטריות של הוריה של ג'אנט וההחלטות התמוהות שמדרבנות אותם. הספר בשני שלישיו הראשונים מצוין ומהודק. בשליש האחרון הוא מעט מתפזר, והסיום מעט רופף, אבל זה לא פוגם מההנאה. ועל כן אני ממליצה בחום.

באחת בלילה, בדיוק ברגע שהתחילו כפות הרגליים להתקרר והכתפיים שהציצו מחוץ לשמיכה לעקצץ, סיימתי את הספר. מלאת מחשבות, השוואות ותהיות ישבתי על קצה המיטה בחוסר נחת. הסיום, שבו כל ילדי משפחת וולס, למעט האחות הצעירה מורין, מוצאים את שלוותם בשולחן מלא מזון ובתעסוקה קונבנציונאלית, היה לי מעט אפור. נדמה שלכל אורך הקריאה התחרו בתוכי שתי שאיפות מנוגדות. הראשונה שהגידול הייחודי יניב לילדי משפחת וולס חיים אלטרנטייבים. והשנייה הייתה שכל בני המשפחה ישובו ל"מוטב" (המקובל תרבותית). אודה בפניכם שמעט התאכזבתי שהאופציה השנייה ניצחה, האח הפך שוטר, האחות הפכה מאיירת וג'אנט כאמור הפכה סופרת. 

ובעוד הזמן עבר במהירות מסחררת, ואני כבר מחשבת את מעט שעות השינה עד הקימה הבלתי נמענת, תהיתי. האם מקור האכזבה הוא מהשלכות שלי על החיים שאני מנהלת, שאין להם קשר לבית הבוהמיני שבו גדלתי?