אני יודעת שזו הצהרה שתפתיע פה רבים אבל יש תחום אחד של בילוי שאני ממש לא מתורגלת בו. שוק בקהל. אני צרכנית מוסיקה בינונית ויש שיאמרו שאפילו פחות. מוסיקה אפעם לא הייתה חלק אינטגרלי בחיי, אם תבקשו ממני למחוא כפיים ולשמור על קצב, אאלץ לסרב בנימוס. כשבנזוגי (המוסיקלי להפליא) שר לי עם הגיטרה (בדייט השלישי) הייתי כל כך נבוכה שבו באותו הרגע הבנתי שלעולם לא יהיה לנו קשר רציני. וכמובן שבסוף התחתנו.
אתמול היה לי ערב של חסד עם חברה יקרה. אצלה במרפסת התל-אביבית, בדירה השכורה, על כוס יין רוזה ופחמימות משכרות דיברנו על הכל. גברים, נשים, מצוקות כלכליות. דיברנו ארוכות על הזריקה הכואבת מסטטוס סטודנטיאלי לסטטוס שכיר, על העלבון שבכך ובעיקר על כאבי הצמיחה במקום הזה. להיות הצעיר, החדש, המתלמד, שאתה כבר נושק לשלושים ורוצה להרגיש, להתנהל ולהיות איש גדול.
היא העניקה לי מתנה אמיתית, ולקחה אותי להופעה של להקה ישראלית בשם ה- theAngelcy. עמדנו שם בקהל הנדחק בבארבי בתל אביב, שתי נערות-נשים, ממתינות בקוצר רוח להופעה. ואין ספק שהיה צריך הרבה אוויר כי לקח להם שעה וארבעים לעלות לבמה. זמן נצח שבמהלכו לא הפסיקו לנגן שלושה שירים של ביטלס כניסיון אנתרופולגי בבני אדם. אבל בסוף הם עלו ונתנו הופעה מהפנטת.
אולי בגלל שאני לא מתורגלת, או אולי בגלל היין, או אולי בלי קשר לכלום, עמדתי בקהל ונתנתי לתחושת התרגשות אמיתית לעטוף אותי. שישה חבר'ה מקסימים עמדו בשורה אחת לאורכה של הבמה. במרכז ומעט מרוחק עמד הסולן, משני צדדיו התחלקו חברי הלהקה לכלי הקשה וכלי נשיפה. המראה הזה כבר העיד על אופייה הייחודי של ההופעה. על מערכת תופים אחת לא סטנדרטית עמדו שני נערים זהובי שיער (בחור ובחורה) וחלקו את מרחב ההקשה יחד. מהצד השני עלם צעיר אוחז קלרינט, ולצידו עלמת חן עם כינור ולצידם נגן קונטרה-בס, כלי עם שקט ועוצמה כמו האוחז בו. וזו קבוצת איינג'לסי, שפועלת כבר שלוש שנים מסתבר.
הייתה בתהנהלות שלהם על הבמה כנות ומקצועיות, כל שיר הורכב מרבדי הרמוניות, שנוצרו משימוש בכלים קלאסיים בסוג של מוסיקת קאנטרי. אני נזהרת מלתת פה פרשנות, כאמור אני לא חזקה בנושא, אבל היה בה זה משהו. משהו עמוק ונוגע. במוסיקה קיים כוח קמאי, שהתופים מתכתבים עם פעימות הלב, שהקלרינט מצליח לצמרר את השערות בעורף, שהכינור והשירה מערבלים לך את הבטן.
המוסיקה שלהם הייתה פסקול לכל אותו הערב, ואולי בעצם לכל התקופה הנוכחית בחיי. מלנכוליה מרומזת, עצב מהול בכוס רוזה, בגרות ובוסריות שמתחלפות תדיר.
אתמול היה לי ערב של חסד עם חברה יקרה. אצלה במרפסת התל-אביבית, בדירה השכורה, על כוס יין רוזה ופחמימות משכרות דיברנו על הכל. גברים, נשים, מצוקות כלכליות. דיברנו ארוכות על הזריקה הכואבת מסטטוס סטודנטיאלי לסטטוס שכיר, על העלבון שבכך ובעיקר על כאבי הצמיחה במקום הזה. להיות הצעיר, החדש, המתלמד, שאתה כבר נושק לשלושים ורוצה להרגיש, להתנהל ולהיות איש גדול.
היא העניקה לי מתנה אמיתית, ולקחה אותי להופעה של להקה ישראלית בשם ה- theAngelcy. עמדנו שם בקהל הנדחק בבארבי בתל אביב, שתי נערות-נשים, ממתינות בקוצר רוח להופעה. ואין ספק שהיה צריך הרבה אוויר כי לקח להם שעה וארבעים לעלות לבמה. זמן נצח שבמהלכו לא הפסיקו לנגן שלושה שירים של ביטלס כניסיון אנתרופולגי בבני אדם. אבל בסוף הם עלו ונתנו הופעה מהפנטת.
אולי בגלל שאני לא מתורגלת, או אולי בגלל היין, או אולי בלי קשר לכלום, עמדתי בקהל ונתנתי לתחושת התרגשות אמיתית לעטוף אותי. שישה חבר'ה מקסימים עמדו בשורה אחת לאורכה של הבמה. במרכז ומעט מרוחק עמד הסולן, משני צדדיו התחלקו חברי הלהקה לכלי הקשה וכלי נשיפה. המראה הזה כבר העיד על אופייה הייחודי של ההופעה. על מערכת תופים אחת לא סטנדרטית עמדו שני נערים זהובי שיער (בחור ובחורה) וחלקו את מרחב ההקשה יחד. מהצד השני עלם צעיר אוחז קלרינט, ולצידו עלמת חן עם כינור ולצידם נגן קונטרה-בס, כלי עם שקט ועוצמה כמו האוחז בו. וזו קבוצת איינג'לסי, שפועלת כבר שלוש שנים מסתבר.
הייתה בתהנהלות שלהם על הבמה כנות ומקצועיות, כל שיר הורכב מרבדי הרמוניות, שנוצרו משימוש בכלים קלאסיים בסוג של מוסיקת קאנטרי. אני נזהרת מלתת פה פרשנות, כאמור אני לא חזקה בנושא, אבל היה בה זה משהו. משהו עמוק ונוגע. במוסיקה קיים כוח קמאי, שהתופים מתכתבים עם פעימות הלב, שהקלרינט מצליח לצמרר את השערות בעורף, שהכינור והשירה מערבלים לך את הבטן.
המוסיקה שלהם הייתה פסקול לכל אותו הערב, ואולי בעצם לכל התקופה הנוכחית בחיי. מלנכוליה מרומזת, עצב מהול בכוס רוזה, בגרות ובוסריות שמתחלפות תדיר.
