זה רק הבוקר.
הוא ממשיך לעצום את עיניו, שופך מעט סבון על יד ימין ומקרצף ביסודיות את עור הפנים. הוא מסיים לרחוץ את שאריות הסבון ומנגב את הפנים במגבת.
הוא מיישר מבט אל הראי, מעט מלחי ימין מחוק ודרך האיזור המחוק הוא רואה את קיר חדר הרחצה. תחושת בהלה מטפסת לו במעלה הגב, צמרמורת רצה לו בידיים, ואוויר קר זורם אל ריאותיו.
זה רק חלום.
זה רק חלום אומר לעצמו האדם, ניגש למטבח להרתיח את הקומקום. בינו לבינו הוא מנסה להתעודד. אם כבר לוותר על אצבע אז שתהיה זו הקמיצה, ואם כבר הקמיצה אז השמאלית.
הוא בוחן בסקרנות את האיזור הריק שבעבר איכלסה אצבעו.
אדם יוצא מהבית ויורד במדרגות, קצה הנעל שלו כבר מחוק. מוזר לחשוב שהריק לא מבחין בין חי לדומם. נדמה שפשוט נקטעה לה הרגל, חצי נעל עור, שחורה, איטלקית. איזו קנייה מבוזבזת.
הוא עולה על אופניו, העדר הקמיצה לא מפריע, והוא מתחיל בנסיעה. הרוח שמייצרת התנועה מקלה עליו. הוא נושם עמוק את ריח העלים הרטובים שבצד המדרכה. הוא מגביר את מהירות הפידול, דוחף בחוזקה עם רגל וחצי רגל.
פתאום הוא מאבד את שיווי המשקל והגוף קורס לימין. נעלמה האגודל. זו אבידה שמצליחה להלחיץ. האדם מרים מבט, עוד מאתיים מטר הוא בפתח המשרד. האחיזה קשה, הוא מרגיש איך בטחונו אוזל. הוא מחנה בחניית האופניים, אין טעם לנסות ולפתוח את המנעול. העדר האגודל משבש אותו כליל.
הוא מביט במראה הצדדית של רכב שחונה בסמוך, מעל לעין שמאל משתקפים השמיים, בחור שבלחי ימין רואים את הבוגונביליה של הבניין הסמוך.
הוא נכנס למשרד, הכל עוסקים בשלהם, עיניים לוטשות מבט מזוגג במסכים מרצדים. אוויר המזגנים הקר יוצא ונכנס מבעד לחורים שבפנים.
זה כבר לא חלום.
אדם קם למציאות שמוחקת חלקים ממנו, הוא עומד ונפרד מהשגרה, בעוד שברים מגופו נפרדים ממנו.
תלולית של בגדים יושבת בכניסה למשרד. העוברים ושבים מקיפים אותה, נמנעים מלגעת, תוהים בינם לבינם מי האידיוט שהשאיר אותה שם.
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה