אם רק הייתם יודעים על כל הפוסטים שלי שמחכים להם בצללים.
זה לא שאני לא כותבת.
זה שאני בעיקר מצנזרת.
והנה מצאתי לי את תחילתו של פוסט מלפני שנה בדיוק - הרהורי על המימונה.
ואז אני מגרדת בפדחת ומנסה לחשוב למה הפסקתי, ולמה צנזרתי, ושבעצם זה כתוב די בסדר.
תוהה עם עצמי לאן חתרתי עם זה.
והנה עברה שנה והמימונה כבר מאיימת, שוב נושפת בעורפי, מתקרבת בצעדי ענק.
כמובן שנזכרנו בזה שצריך להצטייד בכמויות קמח בלתי הגיוניות, וכמובן שזה היה בשעה לא סבירה, וכמובן שנכנסנו לרמי לוי באחת עשרה בלילה.
מדהים שהסופר, בוהק באורות פלורוסנט אלימים, המשיך לעבוד, ובעיקר המשיך להיות הומה. אנשים טרוטי עיניים עוד הצליחו לגייס את האנרגיות להיות אגרסיבים בטירוף, כאשר קרב של שאגות ליד הקופות הכניס את כולם למגננה.
כמה כיף פה בארץ.
חזרנו לפני כמה ימים מחופשה בארצות הברית. למעשה היה זה מחקר אנתרופולגי במסווה של חופש, כי האומה האמריקאית היא חתיכת עניין. לא הייתי שם מגיל 16, וחיכיתי, כמה חיכיתי, להיות עטופה בכל הטוב ושומן הטראנס שיש למקום הזה להציע. אני לא אומרת שהתאכזבתי, בעיקר לא בקטע של השומן טראנס, אבל לאורך כל הטיול קוננה בי תחושת אי נוחות. וזאת בשל החיוך.
כשאמריקאים מחייכים, הם חושפים שיניים, משוויצים בחניכיים ואפילו מעלים את הטון בחצי אוקטבה - How are you?
אבל יש שם משהו שלא מסתדר. העיניים. העיניים מסגירות ייאוש, בדידות, ובעיקר ריחוק אדיר.
ואני פשוט לא יכולתי להבין את זה.
כל נותני השירות מעניקים לך מעין חיוך פלסטיקי כזה, שאתה שוכח למה בכלל נכנסת אל החנות. החיוך בעצם משדר ״אל תכנס לי למרחב הפרטי. אני מוכן לעזור לך, אבל, במרחק של 10 מטרים במינימום״.
ואיך זה מתחבר לרמי לוי באחת עשרה בלילה? או במילים אחרות - מה כן טוב באמריקה? התורים. בתור תיירים יצא לנו לעמוד לא מעט בתור. ופתאום הריחוק, השמירה על הסדר, הסבלנות לקצב של התור, ובעיקר החיוך המנומס והסולד, כל אלו יצרו חוויה נפלאה.
בא לי לטוס לאמריקה רק בשביל לעמוד בתור שוב.
ומהרגע ששבנו המנטליות המקומית מכה בך בכל עוצמתה. וגם אתה, שעד לפני רגע, עמדת בנחת מחייך חיוך רחב מדי, מתחיל למרפק בדרכך לקופה הראשית.
אוי ישראל ארורתי.
וברמי לוי באחת עשרה בלילה אף אחד לא מחייך כבר.
אבל עזבו, למה כך, תכף חג. אז נראה שאסכם בברכת החג שלי:
שנהיה לראש התור,
שהחיים לא יחלקו מרור,
שנברא לעצמנו מסורת טובה,
שאת הלב ממתיקה.
שהחיוך על פנינו,
ישקף תמיד את הלך ליבנו
ושנמזג מזרח ומערב,
בו גם רומני מרוקאי יאהב (-:
חג שמח לכולם~!
זה לא שאני לא כותבת.
זה שאני בעיקר מצנזרת.
והנה מצאתי לי את תחילתו של פוסט מלפני שנה בדיוק - הרהורי על המימונה.
ואז אני מגרדת בפדחת ומנסה לחשוב למה הפסקתי, ולמה צנזרתי, ושבעצם זה כתוב די בסדר.
תוהה עם עצמי לאן חתרתי עם זה.
והנה עברה שנה והמימונה כבר מאיימת, שוב נושפת בעורפי, מתקרבת בצעדי ענק.
כמובן שנזכרנו בזה שצריך להצטייד בכמויות קמח בלתי הגיוניות, וכמובן שזה היה בשעה לא סבירה, וכמובן שנכנסנו לרמי לוי באחת עשרה בלילה.
מדהים שהסופר, בוהק באורות פלורוסנט אלימים, המשיך לעבוד, ובעיקר המשיך להיות הומה. אנשים טרוטי עיניים עוד הצליחו לגייס את האנרגיות להיות אגרסיבים בטירוף, כאשר קרב של שאגות ליד הקופות הכניס את כולם למגננה.
כמה כיף פה בארץ.
חזרנו לפני כמה ימים מחופשה בארצות הברית. למעשה היה זה מחקר אנתרופולגי במסווה של חופש, כי האומה האמריקאית היא חתיכת עניין. לא הייתי שם מגיל 16, וחיכיתי, כמה חיכיתי, להיות עטופה בכל הטוב ושומן הטראנס שיש למקום הזה להציע. אני לא אומרת שהתאכזבתי, בעיקר לא בקטע של השומן טראנס, אבל לאורך כל הטיול קוננה בי תחושת אי נוחות. וזאת בשל החיוך.
כשאמריקאים מחייכים, הם חושפים שיניים, משוויצים בחניכיים ואפילו מעלים את הטון בחצי אוקטבה - How are you?
אבל יש שם משהו שלא מסתדר. העיניים. העיניים מסגירות ייאוש, בדידות, ובעיקר ריחוק אדיר.
ואני פשוט לא יכולתי להבין את זה.
כל נותני השירות מעניקים לך מעין חיוך פלסטיקי כזה, שאתה שוכח למה בכלל נכנסת אל החנות. החיוך בעצם משדר ״אל תכנס לי למרחב הפרטי. אני מוכן לעזור לך, אבל, במרחק של 10 מטרים במינימום״.
ואיך זה מתחבר לרמי לוי באחת עשרה בלילה? או במילים אחרות - מה כן טוב באמריקה? התורים. בתור תיירים יצא לנו לעמוד לא מעט בתור. ופתאום הריחוק, השמירה על הסדר, הסבלנות לקצב של התור, ובעיקר החיוך המנומס והסולד, כל אלו יצרו חוויה נפלאה.
בא לי לטוס לאמריקה רק בשביל לעמוד בתור שוב.
ומהרגע ששבנו המנטליות המקומית מכה בך בכל עוצמתה. וגם אתה, שעד לפני רגע, עמדת בנחת מחייך חיוך רחב מדי, מתחיל למרפק בדרכך לקופה הראשית.
אוי ישראל ארורתי.
וברמי לוי באחת עשרה בלילה אף אחד לא מחייך כבר.
אבל עזבו, למה כך, תכף חג. אז נראה שאסכם בברכת החג שלי:
שנהיה לראש התור,
שהחיים לא יחלקו מרור,
שנברא לעצמנו מסורת טובה,
שאת הלב ממתיקה.
שהחיוך על פנינו,
ישקף תמיד את הלך ליבנו
ושנמזג מזרח ומערב,
בו גם רומני מרוקאי יאהב (-:
חג שמח לכולם~!
