ההנאה שבאיטיות

לפני די הרבה זמן, כשהייתי נערה חולמנית, התגלגל לידי ספר של מילן קונדרה. גמעתי במהירות את תיאוריו, נסחפתי אחר מעלליו של טומאש, ובעיקר שחיתי במים עמוקים של עולם המבוגרים. כמובן שהרגשתי הכי בשלה לזה, ובדיעבד די ברור שלא הייתי (בלי להעליב את הדוברת בואו נגיד שהייתי ממש תמה שקראתי את הספרים האלו). והנה שנים עברו, עכשיו אני כבר רשמית גדולה, ותחושת הבשלות חלפה לה בלי שוב (ופינתה את מקומה לחוסר בטחון תמידי). ואיכשהו, כשחשבתי עם עצמי מה למדתי לאחרונה נדמה שהההנאה שבאיטיות, ושוב תודה לקונדרה, היא הדרך הכי מתומצת להגיד זאת. 

אם הייתי צריכה לשים זאת במילותיי שלי, הייתי אומרת שהאמהות לימדה אותי להניע לאט יותר את מחוגי הזמן. כי יש לה קצב שונה, קצב שמאפשר. פתאום דברים קטנים נחווים בעוצמה אחרת ודברים שבעבר היו חשובים להפליא הופכים זניחים. את פשוט צפה לך במרחב פלואידי יחד עם היצור הפלאי שלך, אבל בינינו גם כל היצורים של האמהות האחרות הופכים פלאיים ועל כל תינוק זר את מתרפקת כאחרון ילדייך (זה לא אני, זה ההורמונים. עדיין.)

ובעיקר נדמה כי היום נחלק לו למקטעים אחרים, איטיים, שיד נעלמת פרשה עליהם שמיכה מנונמת של רוגע. זה כמובן עד הרגע הזה שמקרקרת לך הבטן, נתפסת לך שכם שמאל, או שפשוט לא בא לך להרים אותו עוד פעם. ואז את מקללת את עצמך ואת הקצב האיטי המרגיז הזה שמנהל אותך ולא מאפשר לך לבצע משימות במקביל.
העולם ממשיך בשלו, זו את ששונה, ולפעמים תופסת אותך חרדה די רצינית האם אי פעם תוכלי לשוב לקצב שהיה לך פעם. וזה מוזר, כי בתור הבחורה הניורטית שאני, המשבר הראשון בהורות היה היציאה מהשגרה הקדחתנית של העבודה. פתאום שכחו להם המיילים, התמעטו הטלפונים, וההודעות הפכו כאלו שדורשות רק תצלומים של הקטן. ואני עוד ניסיתי, הייתי נכנסת אינספור פעמים למייל, עונה ביתר מהירות לוואטסאפ, ומגששת לראות אם מישהו צריך אותי. ארבעה חודשים אחרי, והמצב הפוך, לכו חפשו אותי. אם יהיה לי רגע אענה ואם לא אז אחזור, מתישהו.

מדובר בגילוי מסעיר ביותר, שכל היום שלך יכול להרגיש מלא וממלא רק מגיחה אחת לסופר, רק מקפה קצר עם חברה. והיכולת הזו, להניח את הזמן בצד, היא רק עוד מתנה אחת מבין שלל האוצרות שבאו עם הילד שלי. ויחד עם כל זה, בערך חמש פעמים ביום אני אתמלא אימה אמיתית, אביט בעיניים העגולות האלו שנאחזות בי ואשאל - אימא, אני??? זה שלי הילד הזה???