אלוהי ההשוואות הקטנות

אנשים. אנשים זו חיה חברתית, וגם כשהם לא חברתיים הם עומדים מנגד לאחרים שהם כן. חלק מרכזי מחייה של החיה החברתית עוברים בהשוואה לאחרים. כי בינינו זה אנושי.
המעניין הוא שנושא ההשוואה מגיע לאיזה קיצון כשמדובר בילדים. כל הורה מרגיש ויודע בוודאות אמיתית שהילד שלו הוא נזר הבריאה. מה שנכון, היילוד הוא הבריאה של שניים (שאחת מהם עבדה על זה די קשה. כלומר תשעה חודשים של מסע שהסתיימו במרתון משוגע שאין מילים לתארו).

 ובאמת שמהרגע שנכנסים אל העולם ההורי, נמצאים בנקודת השוואה תמידית. זה כבר במהלך ההריון, שהבטן שלך היא מושג להשוואה למול הבטן של אימא, או סבתא, הבטן של השכנה, או הבטן של הבת של החברים של ההורים. ואפילו הבטן של אישתו של מי שעובד איתך שממש אוהב לדבר על הריונות. ואת, האישה החביבה שאת, מחייכת לנוכח כל ההשוואות הללו ומפליגה לך בנחת למרוח עוד פרוסה עם ריבה.
ואז שכבר מגיע הילד לעולם, עוד בטרם תצאי מבית החולים, תמצאו ששניכם מובלים במסדרונות המחלקה, לשקילה ובדיקת רפלקסים. שמטרתה כמובן היא השוואת הילד שלך לסרגל המידות שמישהו קבע אי שם בחדר חשוך לפני הרבה שנים. אבל זו היא רק ההתחלה. כי אז, או אז, מגיעה בצעדים רועמים אחות טיפת חלב. והפלא ופלא, יש לה את אב כל ההשוואות, האחוזון! ההורים המבולבלים שאתם עומדים במתח למול המחשב העתיק שפולט מקרבו גרף מהאייטיז בו שלוש נקודות על ציר: משקל, גובה, היקף ראש. לא יעזור בית דין, זה מרגש ומרתק. איך הילד שלי בהשוואה ל... והאמת שאין לאף אחת מושג בהשוואה למה. אבל מה שברור הוא שהאם החביבה יוצאת מאותן הפגישות עם הרבה נושאים למחשבה ובעיקר הרבה גורמי דיווח שממתינים בחוסר סבלנות לשמוע את מסקנות הוועדה (מה אחוזון 15? אמרתי לך שהוא נראה רזה).
ההשוואות הללו אופפות אותך כל הזמן. כי זה מאוד קשה שלא לתהות, האם כשאת הולכת לבייבי-יוגה, והתינוק של השכנה כבר מרביץ אותה ברוטציה של 180 מעלות בעוד שלך שוכב ובוהה בפלורסנט, את אולי עושה משהו לא בסדר.
השיא שלי כמובן היה בשיחת אגב שניהלתי עם הגברת מהגבינות בסופר. התהלכתי לי גאה עם הגוזל כרוך על החזה, בתוך אפוד הבייבי ביון, ורכשתי מלוא גבינות שמנות מהווטרינה (כי למה לקנות גבינה סטרילית וארוזה אם אפשר לקנות מבוגרת ופתוחה?). ואז התחילה להתגלגל שיחה, כי מסתבר שלאותה הגברת יש נכדה שנולדה שלושה ימים לפנינו. "נו, הוא כבר יושב?" היא שאלה בסקרנות. האמת שלא, עניתי מתנצלת. "אצלנו היא כבר יושבת לגמרי לבד. ותגידי, שיניים יש?" שאלה בעוד היא מסמנת לי בגאווה את המספר שלוש עם האצבעות, לא אמרתי בשקט. "אה", היא עצרה, "אז אני אפסיק עכשיו לשאול, כי את יודעת. שלא תלחצי" אמרה לי בחיוך. ופייר מאוד לא נלחצתי. כי זה באמת לא כזה משנה. או שאולי באותו הרגע, במצב הרוח הנתון שבו הייתי, זה לא היה משנה. כי כבר היו לי לא מעט סיטואציות בהן זה כן שינה. כמה אנושי מצדי. אבל גם בעוד סוגי וכמויות ההשוואות גדלות ומתרבות להן, אני בוחרת בכל בוקר מחדש לא להשוואות לאף אחד אחר. אולי להשוואות רק לעצמי ואל פסגות האושר שאני חווה מהפלא, וזו עקומת גרף עם כיוון ברור של עלייה.