ביקורת ספרים: עד שיום יבוא \ שמי זרחין

מעטים הרגעים לאורך התואר שהרגשתי שיש מאחורי הדברים סיבה ומטרה. אני לא מדברת רק על תחושת העדר התכלית לאורכם של שיעורים משמימים, אלא גם על הבחירה התמוהה ללכת וללמוד ספרות. וברגעים של ייאוש, תאמינו לי שאני יודעת להתנחם היטב בפחמימות מורכבות ואותיות מודפסות. ובאותם רגעי תסכול, בהם אני צוללת אל תוך ספר ולא מפסיקה מלקרוא, אני מרגישה שהתואר הזה הוא בעצם בחירה נכונה.

ספרו האחרון של שמי זרחין "עד שיום אחד" עורר בי בדיוק את אותו רגש התפעמות. עלילתו מתרחשת בעיר טבריה, ונמתחת לאורכם של שלושה דורות, כאשר הסיפור נפתח ונסגר עם הגיבור הראשי שלומי. ולמקרה שחשתם שהחיבור בין השם שלומי ובין העיר טבריה נשמע מוכר, זה כיוון ששמי זרחין הוא גם במאי, שאחראי על שלאגרים קולנועיים ביניהם "הכוכבים של שלומי".

שלומי, בנם של רוחמה הגבוהה ורוברט הגמד, אוהב עד כלות את בת השכנים ישראלה. מדובר בקו עלילה אחד מיני רבים, שכן כיאה לעיסוקו כבמאי, עובר הפוקוס של זרחין מהתמקדות בשלומי למארג סיפורי רחב המציג בכל פעם גיבור אחר מבני המשפחה והשכונה.

על רקע סיפורים אלו חווה הקורא את ישראל של פעם על צבעיה וניחוחותיה. ואין ספק שגם בהיבט הזה ניכר מקצועו השני של המחבר כאשר הסיפור ציורי וחד, סוחף וממכר ואי אפשר להניח את הספר מהיד. פיסית. הוא פשוט נדבק אליך ועד שהוא לא מסתיים אתה לא משתחרר ממנו. וכך בזמן הקריאה השוקקת הצטברו להם בנחת כלים מלוכלכים, מטלות ודוחות קריאה, טלפונים שלא נענו ושלל התחייבויות שקושרות ביני לבין העולם. אבל אני הייתי בטבריה של זרחין, ממוגנטת אל הספר, גונבת עוד שעה מהלילה לסיים עוד פרק, מקציבה "רק" עשרה עמודים בבוקר (ומגלה באימה שקראתי חמישים ואיחרתי את 19). ואחרי מספר ימים טרופים גמעתי את 462 העמודים והתמלאתי ריקנות, כי איך אני אעביר את הזמן עכשיו?!

סוד כוחו של זרחין נעוץ בהיותו סופר שמצליח לדבר אל לב הקורא הישראלי. זרחין מציג סיטואציות אנושיות המוכרות היטב לכל אחד, לעיתים מוכרות מדי. על הקו המטושטש שבין בדיון לקלישאות הוא יוצר סיפור אנושי מחמם לב. וכן יש רגעים, מעטים, בהם הספר נופל לבריכת הקיטש, אבל מרבית הזמן הוא עושה עבודה טובה. זרחין נעזר ביכולתו לצלם סיטואציה ומביא כל סיפור למיצוי על ידי הצגת זווית הראייה של כמה דמויות על אותו האירוע. אין ספק שהוא ניחן בזיכרון אדיר, שכן הוא קופץ בזמנים ובסוף מצליח לייצר רצף כרונולוגי מהודק.

אז הנה המלצתי החמה, בליווי מילות אזהרה, הספר מכיל בתוכו תיאורים קשים, קשים מאוד של מזון, והרבה. אז הימנעו מלקרוא את האמור על בטן ריקה, שכן כל אחד עלול למצוא עצמו מורעב בשעות לא סבירות של היום...

"בשעה שרוחמה גלגלה מהבצק התפוח עשרות כדורים, שיטחה אותם בכף ידה ומילאה בעלי סלק ירוקים מטוגנים בבצל וכמון, קילף שלומי תפוחי אדמה לוהטים ומעך את בשרם, ערבב עם ביצים וירקות, קרץ מהתערובת לביבות וטיגן בזהירות עד שהשחימו. הוא סחט עגבניות, קילף פלפלים שרוחמה שרפה, קטם קצוות של תרמילי שעועית ירוקה, קצץ בצלים ושומים וגבעות של עלים ירוקים [...]" (עמ' 143).

"עד שיום אחד", מאת שמי זרחין. הוצאת כתר ספרים, 462 עמ'.

(פורסם בגיליון ינואר של עיתון לסטודנט ירושלים)