אז התחלנו קצת עקום. חוסר ביטחון תמיד מביא להתחלות עקומות. לא ידעתי איך ומה אני רוצה לומר, והאם אני רוצה לומר. ומה המשמעות של כל מה שכולם אומרים באינטרנט. ובינינו, תגידו, יש אוטו זבל שעושה פה סיבוב? מעמיס את כמות המילים הבלתי הגיונית שנזרקת לתוך האינטרנט כל הזמן? לא יודעת. מחשבות שכאלה. והאמת היא שפשוט הנחתי שהכתבות שלי בעיתון הסטודנט (כלומר קטעים שכבר זכו לאישור חיצוני), הן הדרך להתחיל. אבל עכשיו מרגיש לי שלא, ולכן אני מתחילה מחדש.
היי. פתחתי בלוג החודש אחרי חודשים ארוכים של דחיינות, סוג של הלך רוח כזה שמסגלים באוניברסיטה. בכל אופן עכשיו הבלוג כבר קיים, ואפילו יש בו שלושה (ואחרי זה ארבעה) פוסטים. הנה דילמה שהוכרעה לה, ומצחיק לראות כמה מורכב היה עבורי התהליך, וברגע שכבר נקטתי בצעד האמיץ התאכזבתי לגלות שכולם מנהלים בלוג, וששוב אני באיחור (לא) אופנתי. אני כמו איזה אימא שפותחת בלוג בגיל חמישים וחשה עצמה הכי מהפכנית כשבעצם כולם סביבה כבר מתנהלים ברשת הזאת למעלה מארבע שנים...
אפרופו דילמות, השבוע הייתי עם בנזוגי היקר במסיבה. ושם בין כל הרוקדים עמד לו אדם בגובה שני מטר ועשרה. הוא היה גם עם ראסטות, למקרה שאולי ההופעה החיצונית שלו נזקקה לעוד חיזוק. בכל אופן, אותו הבחור ארך הגפיים עמד בצד הרחבה, וניסה מאוד לא להיראות, מה שנתפס בעיני כפרדוקסאלי. ובכלל, הרבה פעמים אלוהים מייצר אנשים ביישנים בגודל לא רגיל. ככה בשביל הכיף שיתמודדו. ואותו האדם נגע לליבי.
עמדה בפניי סוגיה, כי איך יכולתי ליצור עם אותו העלם אינטרקציה אנושית חפה מאינטרס, שמונעת מהסקרנות האמיתית לגלות אותו. ולא כי הוא גבוה, ולא כי הוא עם ראסטות, אלא כי הוא היה נראה כה עצוב. כל כך מלנכולי שאפילו שירתה הצורמת של קייטי פרי קיבלה סביבו הדהוד של עגמומיות. רציתי לגשת ולא ידעתי איך.
לאורך השנים האחרונות הגיעו לא פעם ולא פעמיים רגעים כאלו שהבהירו לי שהתבגרתי, ושנכנעתי לתכתיבי החברה. גם אני כבר לא הנערה החייכנית שמוכנה ומזומנה להתחבב ולהתקשקש עם כולם. גם אני אישה צעירה ומסויגת, שתוהה תמיד אם האדם שלמולה חש כה שפוף אמביוולנטי ומנוכר.
אבל באותו הערב, יישרתי מבט אל העלם, התקרבתי אליו והתחלתי לרקוד לידו. ככה בעדינות. בלי סיבובי אגן מופרזים או תנועות מיניות, אלא מהמקום הכי נקי, כי קיים כוח בריקוד שאין שווה לו במילים. וכל הערב נוצר מעין טנגו מבויש כזה בין שנינו. ואפילו הרגשתי איך כל אותם שני מטרים מתמלאים אסירות תודה על יחס אנושי ונעים. ובסוף הערב, בו לא החלפנו מילה, בדרכי החוצה, ניגש אליי האדם הזה בנחרצות. הוא תפס לי את היד ונישק אותה, ואז כמובן שלח ניפוף של "אני בא בשלום" לעבר בנזוגי. וזה היה רגע כל כך יפה. רגע ששווה להתעכב עליו עוד רגע. וגם לחלוק אותו איתכם.
אז לחיי האנשים המיוחדים, הביישנים, המסויגים שכולנו. ולחיי הבלוג הזה. מי ייתן והוא יתן לי כיוון בחיים.
שלכם, הדובה הקטנה.
היי. פתחתי בלוג החודש אחרי חודשים ארוכים של דחיינות, סוג של הלך רוח כזה שמסגלים באוניברסיטה. בכל אופן עכשיו הבלוג כבר קיים, ואפילו יש בו שלושה (ואחרי זה ארבעה) פוסטים. הנה דילמה שהוכרעה לה, ומצחיק לראות כמה מורכב היה עבורי התהליך, וברגע שכבר נקטתי בצעד האמיץ התאכזבתי לגלות שכולם מנהלים בלוג, וששוב אני באיחור (לא) אופנתי. אני כמו איזה אימא שפותחת בלוג בגיל חמישים וחשה עצמה הכי מהפכנית כשבעצם כולם סביבה כבר מתנהלים ברשת הזאת למעלה מארבע שנים...
אפרופו דילמות, השבוע הייתי עם בנזוגי היקר במסיבה. ושם בין כל הרוקדים עמד לו אדם בגובה שני מטר ועשרה. הוא היה גם עם ראסטות, למקרה שאולי ההופעה החיצונית שלו נזקקה לעוד חיזוק. בכל אופן, אותו הבחור ארך הגפיים עמד בצד הרחבה, וניסה מאוד לא להיראות, מה שנתפס בעיני כפרדוקסאלי. ובכלל, הרבה פעמים אלוהים מייצר אנשים ביישנים בגודל לא רגיל. ככה בשביל הכיף שיתמודדו. ואותו האדם נגע לליבי.
עמדה בפניי סוגיה, כי איך יכולתי ליצור עם אותו העלם אינטרקציה אנושית חפה מאינטרס, שמונעת מהסקרנות האמיתית לגלות אותו. ולא כי הוא גבוה, ולא כי הוא עם ראסטות, אלא כי הוא היה נראה כה עצוב. כל כך מלנכולי שאפילו שירתה הצורמת של קייטי פרי קיבלה סביבו הדהוד של עגמומיות. רציתי לגשת ולא ידעתי איך.
לאורך השנים האחרונות הגיעו לא פעם ולא פעמיים רגעים כאלו שהבהירו לי שהתבגרתי, ושנכנעתי לתכתיבי החברה. גם אני כבר לא הנערה החייכנית שמוכנה ומזומנה להתחבב ולהתקשקש עם כולם. גם אני אישה צעירה ומסויגת, שתוהה תמיד אם האדם שלמולה חש כה שפוף אמביוולנטי ומנוכר.
אבל באותו הערב, יישרתי מבט אל העלם, התקרבתי אליו והתחלתי לרקוד לידו. ככה בעדינות. בלי סיבובי אגן מופרזים או תנועות מיניות, אלא מהמקום הכי נקי, כי קיים כוח בריקוד שאין שווה לו במילים. וכל הערב נוצר מעין טנגו מבויש כזה בין שנינו. ואפילו הרגשתי איך כל אותם שני מטרים מתמלאים אסירות תודה על יחס אנושי ונעים. ובסוף הערב, בו לא החלפנו מילה, בדרכי החוצה, ניגש אליי האדם הזה בנחרצות. הוא תפס לי את היד ונישק אותה, ואז כמובן שלח ניפוף של "אני בא בשלום" לעבר בנזוגי. וזה היה רגע כל כך יפה. רגע ששווה להתעכב עליו עוד רגע. וגם לחלוק אותו איתכם.
אז לחיי האנשים המיוחדים, הביישנים, המסויגים שכולנו. ולחיי הבלוג הזה. מי ייתן והוא יתן לי כיוון בחיים.
שלכם, הדובה הקטנה.
לחייך !!!
השבמחקמזל טוב על הבלוג המקסים! כן ירבו רשומות, יעל
השבמחק