פוסט מגירה

להיות מבוגר משמעו לגלות תשובות לשאלות שלא בהכרח חשבת שרצית לשאול. איך מרגיש לשלם חשבון חשמל, לחתום על חוזה לדירה לבד, מה התחושה שמלווה החלטה עצמאית מנוגדת לעצת ההורים, איך מייצרים אינטראקציה שיוויונית עם אנשים שגדולים ממך בעשור. נראה שאם התקדמות החיים נוספות שאלות רבות, איזטוריות, המקבלות מענה, כשלצידן תמיד ישנן שאלות כבדות, קיבוציות, של שלבים מגדירים התבגרות. איך ארגיש ביום החתונה שלי, מה תהיה התחושה להיפרד מאדם קרוב, איך יודעים שהפרטנר שלך הוא האחד. נראה שאחת משאלות כבדות משקל אלו מקבלת מענה בחיי ממש עכשיו, כשאני בשליש האחרון של ההריון הראשון שלי.
רק לרשום את המשפט הזה שחור על גבי מסך לבן מקפיץ לי מעט את הלב.
לא נתפס בעיני שכבר שבעה וחצי חודשים עברו בתוך התהליך הזה.
כל כך הרבה תשובות, לשאלות שבאמת לא ידעתי שישנן, התגבשו להן. איך זה מרגיש כשהבטן מתחילה להתקמר, כשהמכנס הכי לביש פתאום לא נסגר. שאת לא מסוגלת להכיל ריחות, או טעמים, או מרקמים. שאת מרגישה כמו קנגרו, רק שאצלך מדובר יותר באבוקדו, שמהר מאוד הופך פאפייה, שתוך שנייה הוא למעשה חצי אבטיח. החוויה של אובדן הגוף שלך היא מרתקת. אבל היא לא היחידה. האינטרקציה הסביבתית גם היא משהו שיש להניח עליו מספר מילים. התגובות של אנשים, שמגיעות תדיר, בכל יום, וזה לא משנה עם כמה סבלנות קמת לעולם באותו היום או כמה האנשים האלו קרובים. וואי איזה בטן קטנה/גדולה/עגולה/מחומשת, או - איזה קטע לא עלית בכלל/עלית כמה/נראית כמו חוט עם קשר/נראית כמו כדורסל. אפשר לגעת? את אוכלת סושי? את שותה יין? את עושה ספורט? למה כן? למה לא? וככה צפות להן אינספור שאלות איזטוריות שתובעת ממך מענה גם כשאת מנסה בכל השקט הזה למצוא את החוויה האישית נשית שלך. וזו חוויה אמיתית. ויותר מזה זו חותמת בלתי ניתנת להסרה בדרכון החיים. כי זה צעד ההתבגרות החד משמעי והגדול מכולם. כי בסופו של התהליך זה לא רק שאת מקבלת תשובות את גם מקבלת אדם, קטן ותלותי, שמעכשיו ועד גיל ארבעים יזדקק לך על בסיס יומי. החד משמעותייות של ההחלטה הזו מהממת אותי ומאיימת עליי באותה הנשימה.
תהליך ההריון כל כך ארוך, שזה כבר פרק חיים. מעין פרק סיכום בידיעה שלאחריו הכל יהיה שונה. אני כל הזמן חוזרת ושואלת את עצמי מתי היה הרגע הזה שבו לקחתי את הצעד האמיץ לקראת ההורות. כי מרוב שאלות של אחרים סביבי כבר שכחתי כמה רציתי את זה. 

חד פוני

בשמיני לשמיני נפל דבר בביתנו. אימא של אייל חזרה לעבוד. יש משהו ביציאה מהבית, אחרי חודשים ארוכים של משמרת אם, שהוא טראומטי. כל אימא צעירה נכנסת לחוויית ההורות אדם אחד ובתום חופשת הלידה היא אדם אחר. וזה לא משנה כמה זמן היא הייתה בבית, אם בכלל. ברגע בו נקשרו חייך בחייו של הזאטוט שלך את כבר אינך. את נפרדת לשלום מדמותך הקודמת, אותה את במילא בקושי זוכרת אחרי לילות ארוכים של חוסר שינה. השינוי פוגש אותך בכל זירה בחייך, בזוגיות (שנחוות בהיסח הדעת), ביחסים עם המשפחה ( נו אימא הוא אכל מלא! באמת!), ובעיקר בעבודה.

אני מרגישה שאני חווה את משבר חד הקרן במלואו. כי מחד, ברור שאני במסלול הישיר למנכ״לות. ברור. כריזמה כמו של טראמפ, ממלכתית כמו הילארי ועם לשון חדה כמו של סטטיק. מי לא ייקח אותי? ומי לא יזכור לי את הלילות בהם הייתי מכבה את האור במשרד. ומנגד, אני אם השנה. לא תהיה מסורה ממני, מסתובבת בכל מקום עם פק״ל משאבת החלב שלי, מכינה ללא סוף דוגמיות אורגניות משובחות שמרפדות  בעיקר את בטן הפח (מסתבר שפחות זורם דלעת ערמונים עם טחינה). ואני פשוט לא מצליחה לאזן. כי שני הדברים כל כך בוערים בי עד דרגת אולקוס.

ואם יש משהו שלמדתי על עצמי זה שהכפילויות הם כוח הרסני, שמשאיר את כל הציפורים על העץ ואותך עם חריון על הכתף. אני באמת לא מבינה איך עושים את זה! והלמידה בינתיים, מה נגיד, היא מקבילה לטיפול שורש. בכל לילה מחדש אני נאבקת ברצון לקום השכם להיות עם הקטן לבין להספיק לרכבת המוקדמת בשביל לטחון שעות. בין להתנדב לכל פרויקט אפשרי במשרד, ללפנטז על למצוא רגע לרוץ, וגם לזכור שיש לי פרטנר.
בין כל אלו יש אימא טרייה ומבולבלת שהיא אני..

מסתמן שבמקום לצום, כי כמה עוד אפשר, אנסה להעביר את כיפור הבא לטובה בהמון חשיבה על עצמי. ואיך לעזאזל אני רותמת את הפוני שחש עצמו חד קרן לשגרת חיים שפויה.

סוף החופש הגדול

איילי שלי,
היום לא היה עוד יום בחופשת הלידה שלנו. כאילו זה כן היה יום די סטנדרטי, בבוקר ג'סטין עזר לנו להעביר את הכלים ואחריו קייטי סייעה עם הכביסה, אבל היום גם הייתה תחושה קצת שונה. כי זהו, הגיע הרגע וביום חמישי אתה נכנס לגן והפרק הזה רשמית נגמר לו. מה שמדהים הוא שבעצם יומיים אחרי תחילת הגן אתה חוגג תשעה חודשים ותקופת הבחוץ שלך משתווה לתקופת הבפנים (כי אתה הכי יקה כמו אימא שלך והגחת בול ביום של הארבעים). סמלי משהו אתה לא חושב?

אהוב,
אני רוצה שתסלח לי כבר מעכשיו על כל השילובים המוזרים שאני עושה. כי אני באמת מנסה שיהיה לך טעים אבל איכשהו תמיד מתפתה לטחון גם בננה וטחינה בכל מנה שאני מכינה. אני מרגישה צורך להתנצל גם על זה שאני עדיין מתעקשת להכניס אותך לקולקציה של גיל חצי שנה. ווידוי אחרון, שיותר קשור לאבא אבל בכל זאת, לפעמים אנחנו משאירים אותך עם פיג'מה כל היום. אז סליחה גם על זה.

ילד קסום,
זה פשוט לא נתפס שיש אותך. אתה הפכת שניים ברגע להורים וכמה גדול ומשמעותי זה. תכלס, לא עשית יותר מדי, נכון, אבל מה אכפת לי לתת לך קרדיט. אני כבר עכשיו עובדת על העצמה חיובית. אני מאחלת לעצמי שלאורך כל החיים אני אצליח לעשות את זה. ואני יודעת שאני הכי נסחפת, כי בינתיים כל מה שאתה אוהב לעשות זה לפלות לכלוכים מהשטיח עם שתי אצבעות קטנות. אבל אלו שתי האצבעות הקטנות שאני יצרתי, ובאמת שהשתדלתי הכי חזק שלי שתצא פשוט מושלם. וכאימא האובייקטיבית שאני, גאה לומר שהצלחתי.

אייל,
כמה בא לי שתזכור את כל הימים הארוכים האלו שבילינו יחד. שתדע כמה ממני נתרם למענך, וכמה ממך שינה אותי. שתדע להעריך את כל הבקרים שאני רצה למיטה שלך גם כשהראש הולם בעייפות. שלא משנה מה, ולא משנה כמה פעמים נקום ביחד בלילה, זה עדיין ירגיש חדש ומרגש לראות אותך כל בוקר מחדש. אני מאחלת לך שתצחק מהאמבטיות שלך עד סוף החיים, כי זה פשוט כזה כיף להיות שם לידך. ואני מבטיחה להפסיק לקלח אותך ברגע שתהיה מספיק גדול לבקש (וערוכה נפשית גם אם זה יהיה עוד מלא זמן).

הסתכלתי עליך הרבה היום, בעיניים נוסטלגיות, במעין תחושת תוגה וחגיגיות. אני כבר מכירה את הרגש הזה שמצטבר כשמסיימים פרק. רק שהפעם מתלווה אליו גם תחושת התרגשות כי יש עוד כל כך הרבה לפנינו. 

אלוהי ההשוואות הקטנות

אנשים. אנשים זו חיה חברתית, וגם כשהם לא חברתיים הם עומדים מנגד לאחרים שהם כן. חלק מרכזי מחייה של החיה החברתית עוברים בהשוואה לאחרים. כי בינינו זה אנושי.
המעניין הוא שנושא ההשוואה מגיע לאיזה קיצון כשמדובר בילדים. כל הורה מרגיש ויודע בוודאות אמיתית שהילד שלו הוא נזר הבריאה. מה שנכון, היילוד הוא הבריאה של שניים (שאחת מהם עבדה על זה די קשה. כלומר תשעה חודשים של מסע שהסתיימו במרתון משוגע שאין מילים לתארו).

 ובאמת שמהרגע שנכנסים אל העולם ההורי, נמצאים בנקודת השוואה תמידית. זה כבר במהלך ההריון, שהבטן שלך היא מושג להשוואה למול הבטן של אימא, או סבתא, הבטן של השכנה, או הבטן של הבת של החברים של ההורים. ואפילו הבטן של אישתו של מי שעובד איתך שממש אוהב לדבר על הריונות. ואת, האישה החביבה שאת, מחייכת לנוכח כל ההשוואות הללו ומפליגה לך בנחת למרוח עוד פרוסה עם ריבה.
ואז שכבר מגיע הילד לעולם, עוד בטרם תצאי מבית החולים, תמצאו ששניכם מובלים במסדרונות המחלקה, לשקילה ובדיקת רפלקסים. שמטרתה כמובן היא השוואת הילד שלך לסרגל המידות שמישהו קבע אי שם בחדר חשוך לפני הרבה שנים. אבל זו היא רק ההתחלה. כי אז, או אז, מגיעה בצעדים רועמים אחות טיפת חלב. והפלא ופלא, יש לה את אב כל ההשוואות, האחוזון! ההורים המבולבלים שאתם עומדים במתח למול המחשב העתיק שפולט מקרבו גרף מהאייטיז בו שלוש נקודות על ציר: משקל, גובה, היקף ראש. לא יעזור בית דין, זה מרגש ומרתק. איך הילד שלי בהשוואה ל... והאמת שאין לאף אחת מושג בהשוואה למה. אבל מה שברור הוא שהאם החביבה יוצאת מאותן הפגישות עם הרבה נושאים למחשבה ובעיקר הרבה גורמי דיווח שממתינים בחוסר סבלנות לשמוע את מסקנות הוועדה (מה אחוזון 15? אמרתי לך שהוא נראה רזה).
ההשוואות הללו אופפות אותך כל הזמן. כי זה מאוד קשה שלא לתהות, האם כשאת הולכת לבייבי-יוגה, והתינוק של השכנה כבר מרביץ אותה ברוטציה של 180 מעלות בעוד שלך שוכב ובוהה בפלורסנט, את אולי עושה משהו לא בסדר.
השיא שלי כמובן היה בשיחת אגב שניהלתי עם הגברת מהגבינות בסופר. התהלכתי לי גאה עם הגוזל כרוך על החזה, בתוך אפוד הבייבי ביון, ורכשתי מלוא גבינות שמנות מהווטרינה (כי למה לקנות גבינה סטרילית וארוזה אם אפשר לקנות מבוגרת ופתוחה?). ואז התחילה להתגלגל שיחה, כי מסתבר שלאותה הגברת יש נכדה שנולדה שלושה ימים לפנינו. "נו, הוא כבר יושב?" היא שאלה בסקרנות. האמת שלא, עניתי מתנצלת. "אצלנו היא כבר יושבת לגמרי לבד. ותגידי, שיניים יש?" שאלה בעוד היא מסמנת לי בגאווה את המספר שלוש עם האצבעות, לא אמרתי בשקט. "אה", היא עצרה, "אז אני אפסיק עכשיו לשאול, כי את יודעת. שלא תלחצי" אמרה לי בחיוך. ופייר מאוד לא נלחצתי. כי זה באמת לא כזה משנה. או שאולי באותו הרגע, במצב הרוח הנתון שבו הייתי, זה לא היה משנה. כי כבר היו לי לא מעט סיטואציות בהן זה כן שינה. כמה אנושי מצדי. אבל גם בעוד סוגי וכמויות ההשוואות גדלות ומתרבות להן, אני בוחרת בכל בוקר מחדש לא להשוואות לאף אחד אחר. אולי להשוואות רק לעצמי ואל פסגות האושר שאני חווה מהפלא, וזו עקומת גרף עם כיוון ברור של עלייה. 

חיים שלי

יש לי זכרון מעורפל שפעם הייתי יחידה. אני לא מצליחה ממש לשים את האצבע מתי זה היה, כי אתם יודעים איך זה, בחופשה זכרונות נוטים להתערפל. והאמת שגם לפני לא באמת הייתי אחת. הייתי אחת וחצי, שזו חוויה מרגשת שלעצמה. להסתובב בעולם עם בטן מזדקרת, לקבל מחמאות והערות ולהרגיש שאת אחת וחצי של כולם. אני חושבת שהבנתי שהכל אבוד שמצאתי את עצמי באחת ועשרה בצהריים, שעה השמורה לאלו מאיתנו הנופשות, נוסעת ברכב בדרכי לסופר פארם (שוב הריטאול של מגבונים-חיתולים-מבצעים), ושרה בקולי קולות את השיר האל-נצחי חיים שלי. המפגן הווקאלי נערך כולו לכבוד הזאטוט, שהוא למעשה היצור היחיד עלי האדמות שחושב שיש לי כשרון מוזיקלי. למענו אני מוצאת עצמי מרנינה בקול לא אחת, גם כשלא בא לי, הכל למען ישמח לבב. ובעודי שרה בגבהים השמורים לכלבים וגורי אדם בלבד נפלה עלי תובנה. נעלמתי לעצמי קצת. 

אין פה רצון לדרמטיות, יש פה הבנה והשלמה שלהיות אימא הופך אותך לסוג של מפלצת דו ראשית. את מתנהלת לך בעולם כיצור כלאיים כפול, בו יש היררכיה ברורה, יש את הראש המרכזי - זה שאוכל, ישן ומתגלגל לו על הגב, ויש את הראש המשני, הקטן והמוזר הזה שהוא בעצם את. את זו שמצטמקת לכדי אכילה בחופזה, התקלחות בפחות משלוש דקות, ושינה מקוטעת בקטע קבוע. ושוב, את מקבלת את מעמדך הפחות בכזו אהבה ורצון, שרוב הזמן את בכלל לא חושבת על זה. את חושבת על זה כשאת יוצאת מגדרך ומתחילה לשיר (תשאלו את החצי שבמשך שבע שנים ביקש ממני לשיר יחד איתו, ומאז שהקטן נולד מבקש ממש יפה שאני אפסיק). 
עכשיו כל העניין הזה לא היה באמת מטריד אותי, אילולא הייתי מצליחה לייצר לראש הקטן שאני קצת שגרה שלי. קצת תחביבים שהם שלי. כי אני כבר יותר מחצי שנה בבית ועדיין לא הצלחתי לעשות אפילו לא דבר אחד פעוט שהוא שלי. אולי חוץ מלכתוב פה פוסטים, אבל גם זה קורה אחת לחודשיים. 
בכל פעם שהקטן צונח לתנומת הצהריים (ששש.. זה קורה ברגעים אלו ממש!) אני רצה למחשב, ופותחת מלא טאבים עם כל החלומות שהיו לי אי שם בימים בהם הייתי יחידה. בכל פעם זה בנושא אחר, ותאמינו לי שאני כבר ממש טובה בלפתוח טאבים. בלקרוא, להבין, ליישם ולהעמיק בהם קצת פחות. אז עכשיו, כשהראשון לספטמבר מתחיל להפציע באופק, וההבנה שחודשיים וחצי עוברים הכי מהר בעולם, אני מאחלת לעצמי שעד סיומה של החופשה המתישה הזו, אמצא איזה רגע קטן לעצמי. 

שתי חברות יצאו לדרך

תדע כל אם עבריה את מבצעי שילב, הנחות מוצצים ומבצעי חיתולים בניו פארם. אשליית הפניות בחופשת הלידה משלחת אמהות רבות למעבריהם הצפופים של חנויות התינוקות, לכילוי זמנה וחוסר ממונה של האם הטרייה על מוצצים מעוצבים עם הדפס וינטאז'. ובאחד מאותם המסעות המיותרים שלי לשילב, בתום הקניות, כיאה לי נהייתי רעבה. וכשלא כהרגלי, כי מאז שאני בחופשה כך גם התזונאית שבתוכי, עצרתי לנגב עם הקטן חומוס (בכל זאת מיהרנו לטיפת חלב, ולמעשה אכלתי בחוץ כל יות באותו השבוע), והנחתי שנמצא לו פתרון זריז ויעיל. אך אבוי לי ולגרגרנותי, באותה החומוסיה הייתה לימונדה ללא הגבלה מה שהוביל לכך שמצאתי עצמי בסיטואציה המפחידה מכולן: צריכה פיפי ובלי שירותים עם נגישות לעגלה. באימה אדירה פניתי לבחורה צעירה שישבה למולי ושאלתי ברעד אם אני יכולה לרוץ רגע והיא תשים עין. במבט חטוף לעולם לא הייתי מנחשת שמדובר באימא צעירה בעצמה. הביגוד, השיער, הציפורניים הארוכות, לא יכלה להימצא מישהי יותר רחוקה בנראותה מסטריאוטיפ האם בראשי. אבל היא שמרה על הקטן בשמחה גדולה, ובשובי (רועדת עם שלפוחית עדיין חצי מלאה, האשמה לא איפשרה לי להתרוקן) ניהלנו שיחה כיפית  על הילדים שלנו.

שבוע אחרי זה החלטתי לעשות פרויקט בבית ולבנות לבד רהיט של איקאה. שוב אני ופתרונות זריזים ויעילים. במהלך הסיור באיקאה (שזה כמו שילב על סטרואידים) נתקלתי בבחורה צעירה ומקסימה, גם היא בחופשת לידה, ושתינו עזרנו אחת לשנייה לצלוח את המסע בין המעברים העמוסים. קנינו את אותו רהיט-שטנץ ואפילו באותו הצבע, שיעמוד לדראון עולם בחדרו של הקטן שכל אחת הגרילה. בסוף היא שמרה לי על הציוד בעוד אני סחבתי לה לאוטו ונפרדנו לדרכינו אחרי שיחה כיפית על הילדים שלנו. שני המקרים האלו הביאו אותי למחשבה מחודשת על חברות נשית. ובאמת שיש משהו באמהות שמשנה את המשחק ומקרב נשים לאחוות אחיות אמיתית.

במהלך לימודי התואר השני (שיום יבוא ואינשאללה אסיים) יצא לי לא מעט להגות בחברות נשים, כי רבות שמעידות שהן לא אוהבות נשים, לא מסתדרות עם אחרות או אמירות כנף אחרות באותו הסגנון (שגם אני השמעתי בעבר). ובחוג למגדר (כן, יש תואר כזה), המרצות לא אחת מדברות על כוחה של התרבות בעיצובה של החברות בין נשים. אני לא אכנס לנבכי התיאוריות, מה גם שהפוסט כבר ככה מאתגר את קוראיי הגבריים, אבל בגדול יש פער עצום בין סוציאליזציה נשית לזו הגברית. גברים לומדים מגיל צעיר לשתף פעולה ונשים לשתף פעולה עם הגברים (ולא אחת עם השנייה). והנה נכנסת לתמונה האמהות וכאמור משנה הכל.

כשאת הוכפת אימא את נכנסת למועדון סגור שהוא רק של אמהות, מועדון מדהים. בן רגע נוצר חיבור אינסטינקטיבי בינך לבין נשים אחרות המאפשר שיח פתוח יותר מאי פעם. את מוצאת עצמך במעגל נשי מחבק ותומך, מעגל שהיה שקט ומוצנע לפני כן עד כדי כך שלא הבחנת בקיומו. אמהות היא חוויה בלעדית של נשים המביאה לכך שאין לנו ברירה אלא לשתף פעולה אחת עם השנייה, לחלוק, להציע, לייעץ. וכך את מגלה שזה מרגש לספר את סיפור הלידה האינטימי שלך עם בחורה שפגשת בחומוס, או לשלוף ציצי ליד חמש נשים זרות ולדעת שהן לחלוטין איתך באותה הספרה. כל שאלה הכי אגבית על הטיפול בתינוק זוכה לתשובות ארוכות ומנומקות מאמהות אחרות. זו תחושה מדהימה, מעצימה, ומרתקת. היא מקרבת אותך לאחרות, ואפילו מייצרת לך דיאלוג בין דורי, כי תאמינו לי שלסבתא של החצי יש עצות מבריקות על טיפול בזאטוטים. ומעבר לשיח יש באמת אחווה, שותפות גורל, שרק אמהות מבינות. וכמה מרגש זה לחוות מחדש את משמעותה של הנשיות שלך, ואת כוחה בתוך החברות החדשה שנולדה לך ביום שהפכת אימא. 

ההנאה שבאיטיות

לפני די הרבה זמן, כשהייתי נערה חולמנית, התגלגל לידי ספר של מילן קונדרה. גמעתי במהירות את תיאוריו, נסחפתי אחר מעלליו של טומאש, ובעיקר שחיתי במים עמוקים של עולם המבוגרים. כמובן שהרגשתי הכי בשלה לזה, ובדיעבד די ברור שלא הייתי (בלי להעליב את הדוברת בואו נגיד שהייתי ממש תמה שקראתי את הספרים האלו). והנה שנים עברו, עכשיו אני כבר רשמית גדולה, ותחושת הבשלות חלפה לה בלי שוב (ופינתה את מקומה לחוסר בטחון תמידי). ואיכשהו, כשחשבתי עם עצמי מה למדתי לאחרונה נדמה שהההנאה שבאיטיות, ושוב תודה לקונדרה, היא הדרך הכי מתומצת להגיד זאת. 

אם הייתי צריכה לשים זאת במילותיי שלי, הייתי אומרת שהאמהות לימדה אותי להניע לאט יותר את מחוגי הזמן. כי יש לה קצב שונה, קצב שמאפשר. פתאום דברים קטנים נחווים בעוצמה אחרת ודברים שבעבר היו חשובים להפליא הופכים זניחים. את פשוט צפה לך במרחב פלואידי יחד עם היצור הפלאי שלך, אבל בינינו גם כל היצורים של האמהות האחרות הופכים פלאיים ועל כל תינוק זר את מתרפקת כאחרון ילדייך (זה לא אני, זה ההורמונים. עדיין.)

ובעיקר נדמה כי היום נחלק לו למקטעים אחרים, איטיים, שיד נעלמת פרשה עליהם שמיכה מנונמת של רוגע. זה כמובן עד הרגע הזה שמקרקרת לך הבטן, נתפסת לך שכם שמאל, או שפשוט לא בא לך להרים אותו עוד פעם. ואז את מקללת את עצמך ואת הקצב האיטי המרגיז הזה שמנהל אותך ולא מאפשר לך לבצע משימות במקביל.
העולם ממשיך בשלו, זו את ששונה, ולפעמים תופסת אותך חרדה די רצינית האם אי פעם תוכלי לשוב לקצב שהיה לך פעם. וזה מוזר, כי בתור הבחורה הניורטית שאני, המשבר הראשון בהורות היה היציאה מהשגרה הקדחתנית של העבודה. פתאום שכחו להם המיילים, התמעטו הטלפונים, וההודעות הפכו כאלו שדורשות רק תצלומים של הקטן. ואני עוד ניסיתי, הייתי נכנסת אינספור פעמים למייל, עונה ביתר מהירות לוואטסאפ, ומגששת לראות אם מישהו צריך אותי. ארבעה חודשים אחרי, והמצב הפוך, לכו חפשו אותי. אם יהיה לי רגע אענה ואם לא אז אחזור, מתישהו.

מדובר בגילוי מסעיר ביותר, שכל היום שלך יכול להרגיש מלא וממלא רק מגיחה אחת לסופר, רק מקפה קצר עם חברה. והיכולת הזו, להניח את הזמן בצד, היא רק עוד מתנה אחת מבין שלל האוצרות שבאו עם הילד שלי. ויחד עם כל זה, בערך חמש פעמים ביום אני אתמלא אימה אמיתית, אביט בעיניים העגולות האלו שנאחזות בי ואשאל - אימא, אני??? זה שלי הילד הזה???

מאמא מיה

אז גם זה קרה, ולפני שישה וחצי שבועות (בדיוק!) קיבלתי את התואר החדש שלי - אימא. ואיתו הגיעה ההבנה העגומה שכל הקלישאות נכונות, לפחות בכל הנוגע אליי ואל חיי. גיליתי שלהיות אימא זו משרה תובענית ובלתי מתפשרת שלעולם לא נגמרת. אבל לעולם.  
מכירים את הלחץ הקל הזה בחזה? כשעושים צעדים משמעותיים בחייים? אז במקרה הנידון מדובר בהתקף אפילפטי. כי אין לדבר הזה פתק החלפה, או שבועיים אחריות. יש סוג של שבועיים סלחנות בזמן שאת מנסה לאזן את השק הקטן על הכתף (בעוד הראש שלו עף לקיבינימט), אבל אחרי שבועיים יש הסכמה שבשתיקה שאת כבר אמורה להתאפס על הניואנסים הקטנים, או לפחות להראות שאת מאוד מנסה.
גיליתי שכל ההורים הותיקים שאיחלו לי לישון הרבה בטרם יגיע העולל, ידעו למה. כל אחת והתינוק שלה כמובן, אבל אני הגרלתי את א' התיכוניסט. תינוק שנהנה לעשות צחוקים עם פיל הפילפילון במיטונת, להתמסטל מגז רדיאטורים עד שתיים בלילה וכזה המסרב בכל תוקף להירדם. ואז אני (אימא שלו~?!), יושבת טרוטת עיניים ומתפללת שאולי הלילה נישן מוקדם, מגלה כל פעם מחדש ששינה זה לחלשים (ליטרלי, כי רק שאת מותשת בדרגת טרואי במסלול את מצליחה להירדם לשעתיים ורבע ולהתעורר בשעה שבה כל העולם עדיין ישן כדי לתפקד כציצי).
הבנתי שלהיות אימא צעירה, זו להיות אימא מזניחה, של עצמה. כזו שיושבת ומזייפת לאוזנו של העולל בהבל בוקר בלתי מתפשר בשעה שלוש בצהריים. כזו שלובשת את אותו מכנס הפיג'מה כל השבוע, ואם הוא צובר פזם פליטות היא פשוט הופכת צד. כזו שתפתח את המקרר ותאכל את הדבר הראשון שהיא תראה, רק כדי להכניס משהו לבטן ולהמשיך במתח המבצעי הבלתי נדרש הזה, גם אם זה אומר למרוח על הלחם חרדל ותו לא. 
הפנמתי שלא משנה כמה אשתדל, וכמה חיתולי טטרא עצומי מידות יהיו פרושים למרגלותיי, תמיד אבל תמיד הפליטה של העולל תמרח. או ברוב פאר על הכתף שלי (וקצת בשיער בשביל הכיף) או שהיא תכנס בול ברווח הקטנטן שבחולצה שלו ותבטיח שאחליף לו סט בפעם החמישית הבוקר (כי גם היה לנו קקי גב ופיפי בטן על הדרך).
בושתי לגלות שנשים באמת לא יודעות לנהוג, עגלות. ושלא משנה כמה אשתדל להתנהל במרחב באלגנטיות, הטנק מרכבה שנקנה משילב בתשלומים יעלה למישהו על הרגל, יכנס בכל הכוח במשקוף, או יגיע לזוויות הזויות בזמן שאנסה לרדת מדרגות תלולות. כל הדרמה הזו מתחוללת כשבתוך האמבטיה מעורסל לו א' בנחת, מנמנם כמו שלא נמנם כל הלילה (מנוול, בחושך בפוך את ערני, ופה באמצע רוטשילד אתה ישן??).
ישנה קלישאה אחת שאני מודה שהפרכנו בצורה די יצירתית, ומסתבר שקקי לא תמיד צף. לפחות לא כזה של הנקה ששוחה לו בנחת באמבט מבייש אותך ואת ניסיונתיך להפיק מעט הנאה מאחת מהמטלות התובעניות של התפקיד החדש הזה. 
ועם כל כאבי הגדילה, ההבנות החדשות, ההסתגלות המוזרה להיות מחוץ לזמן, ישנם הרבה רגעים של התרגשות עצומה (עשית גרעפס! איזה יופי) שהלב פתאום נפתח, ואת נפעמת מהדבר הקטן הזה ולעיתים גם מאבא שלו שעזר לך להביא אותו לעולם. וכן גם הקלישאה של כל ההתחלות קשות תופסת, ואני מבינה שחיי לעולם לא יהיו אותו הדבר.

זה רק נראה ישן...