יום שבת, 16 בפברואר 2013

ביקורת ספרים #3 לילה אחד, מרקוביץ'

"יעקב מרקוביץ' לא היה מכוער. אין להסיק מכך שהיה יפה. ילדות קטנות לא פרצו בבכי למראהו, אך גם לא חייכו אל מול פניו. הוא היה, אפשר לומר, ממוצע לתפארת. יותר מכך: פניו של יעקב מרקוביץ' היו חסרות ייחוד להפליא. חסרות ייחוד עד כדי כך שהעין לא הצליחה להשתהות עליהן, החליקה הלאה לעצמים אחרים. עץ בפינת הרחוב. חתול בקרן זווית. כדי להמשיך ולשוטט בשיממון פניו של יעקב מרקוביץ' דרוש היה מאמץ עצום. בני אדם אינם ששים להשקיע מאמצים עצומים, וכך יצא שרק לעתים רחוקות הביטו האנשים ארוכות בפניו".

באלו המילים נפתח רומן הביכורים של איילת גונדר-גושן. ספרה, החוזר אל ימי תחילת היישוב בארץ, רחוק מלהיות ממוצע לתפארת. כעדות לכך עתידה גונדר-גושן לקבל פרס בטקס ספיר.
ספר ביכוריה מעמיד במוקדו שתי דמויות גבריות קוטביות: יעקב מרקוביץ' וחברו זאב פיינברג. הניגוד המושלם בין שני הגברים מתניע מהלך נרטיבי מעולה, כזה המעלה חיוך. מצד אחד אנו עוקבים אחרי יעקב הקטן והחיוור, וממול אנו רצים אחרי דמותו הנמרצת של זאב רחב הכתפיים. הראשון נחבא אל הכלים, בעוד השני הוא כלי רציני בנוף היישוב הנבנה.

השניים, נקראים לדגל ולוקחים חלק במבצע של הסוכנות היהודית שמסדר נישואים פיקטיביים בין גברים ישראליים לנערות יהודיות, על מנת להביאן ארצה. ברגע של התערבות גורל מרקוביץ' נישא לבלה זייגמן, האשה היפה ביותר שראה בימי חייו. בבואו לארץ מחליט אותו גבר אפרפר שלא לתת לבלה גט. החלטה תמוהה זו, היא ירית הפתיחה של הסתבכות העלילה.

מהרגע הראשון שבו אחזתי בספר הצהבהב חשתי ניחוח מוכר, ממכר, של כתיבה ישראלית על ארץ ישראל. מבחינתי, היכולת ליהנות מספרות מקור היא לא דבר ברור מאליו. לקח לי שנים, בתוספת מספר קורסים בנושא, על מנת להבין שעברית ועברים זה אחלה. שצריך לקרוא ספרות ישראלית על תקופות עבר, מתוך התנתקות מהציניות (ובחזון אוטופי מתוך חיבור מחדש לציונות, אבל לא אדרוש מכם כל כך הרבה). בכל אופן, בכוונתי לומר שגם להיסטוריה שלנו מותר להיתפס כסקסית.

ומזל שקמו סופרות כגונדר-גושן, שבהחלט עושה זאת סקסי. כי בין היתר מדברת גושן-גונדר על סקס בלי להתבייש, גורמת לנו להבין שגם בימי החלוציות, ימי החקאי והצמות, היה שמח בין בתי המשק. לדעתי זו נקודת חוזקה משמעותית של הטקסט שמייצר טיפה יותר חוצפה מזו המוכרת לנו בספרות המקומית. היבט אחר שיש לציין הוא היכולת של גונדר-גושן לייצג באמינות את נבכי נשמותיהם של גיבוריה. הסופרת, האוחזת גם בכובע של פסיכולוגית, מגיעה עמוק אל האזורים הכמוסים של הנפש ומציגה אותם לעיני הקורא. דבר זה יוצר מעורבת רגשית גבוהה.

לאורך הקריאה הורגשה השפעתם של סופרים ישראלים מוכרים, מעט מאיר שליו, קצת אשכול נבו ולעיתים ניחוח גורסמני. נדמה שגונדר-גושן בררה מה טוב באותם סופרים והצליחה לגלם זאת אל תוך עלילה מקורית ומרובת משתתפים. 
לסיכום, לילה אחד, מרקוביץ' הוא ספר שלא מתבייש להציץ מתחת לחצאית של הציונות הארצישראלית. הסיפורים האנושיים המרגשים והעומק המורגש בהם ממקמים בצדק את גונדר-גושן כסופרת חדשה וראויה בשמי הספרות הישראלית.


לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן, כנרת זמורה ביתן, 302 עמ'

יום שישי, 1 בפברואר 2013

ביקורת סרטים #2 טרנטינו ללא גבולות



הלכתי לראות את החדש של טרנטינו. רק מעצם השיק שבמשפט אני מרוצה על המהלך.  
האמת היא שמאז ומתמיד הייתה בי אהבה כנה לסרטים, כי זו עוד דרך לספר סיפורים, וזו הרי האהבה הגדולה מכולן. בעוד לספרים ישנן האותיות השחורות והדפים הלבנים (ועוד אין ספור דברים שאשמח להתפייט עליהם בפוסט אחר) לקולנוע כמות מרכיבים אדירה ומלאכת הרכבתם יחד מחייבת יד בטוחה והרבה ניסיון. תאמינו לי שאחרי סדנה בת סמסטר בבימוי סרטים אני יודעת כמה זה קשה, לראייה - חמש הדקות של פרויקט הגמר שלי היו גמגום אחד גדול ומשחק אחד גרוע (למרות שלנצח אהיה אסירת תודה לצוות השחקנים המסור). 
אז, לגבי טרנטינו. ראוי לציין, שמראש היו לי ציפיות גבוהות, וזה כידוע תמיד בעייתי. הציפיות נבעו מכך שנוצר סביב הסרט באז רציני, ומהעובדה שכל כך נהניתי ממזרים חסרי כבוד שחשבתי שהוא מצא את נוסחת הזהב ללבי. האומנם?

יצאתי מהאולם אחרי שלוש שעות, בהן בעיקר הצלבתי רגליים מפאת צורך דוחק להתפנות (ארור מי שמוכר משקאות קלים בכניסה לאולם ואז לא מאפשר לצאת להפסקה), וידעתי שיש לי ביקורת. הרגשתי כמו אדם שנכנס למסעדה אהובה, מזמין את המנה הקבועה ומגלה כי יש שף חדש בהתלמדות. זה מרגיש כמו, זה מריח כמו, אבל זה לא בדיוק זה.
מבחינתי הסרט נחלק באופן מובהק לשני חלקים. החלק הראשון מעולה. באמת, טרנטינו כמו טרנטינו. הומור שנון, אינטראקציות אנושיות מרתקות, טקסט נפלא ומשחק עוד יותר. האקספוזיציה והחיבור בין שתי הדמויות הגבריות עושים את עבודתם נאמנה, מכניסים את הצופה אל עולם הפנטזיה ומאירים בשבילו תקופה חשוכה בהיסטוריה של ארצות הברית. 
החלק השני, בו אנו מתוודעים לשלל דמויות נוספות למעט שני הגיבורים, הוא החלק בו הסרט יורד באיכותו. פתאום ישנה האטה בקצב, ריבו בפרטים, ריבוי בדיאלוגים לא חשובים, ובעיקר, המון דמויות שטוחות והמון אלימות. כן, אני יודעת שקטשופ וטרנטינו זו עסקת חבילה, אבל גם לי יש גבול מסוים (ויחסית לבחורה הוא גבול די מפתיע). הרגע בו הסרט עומד להיגמר ולחלוטין לא נגמר (כשתראו תבינו על מה אני מדברת, אני משתדלת כמה שפחות לעשות ספוילרים) היה הרגע בו חשתי כיצד גואה בי תסכול, לעזאזל איתך טרנטינו!
אבל כן ישנן בסרט מספר איכויות יוצאות דופן. ראשית, דמותו המדהימה של ד"ר שולץ (כריסטוף וולץ). האדון הנכבד הזה הוא ה-תגלית של טרנטינו בשנים האחרונות. שחקן כובש במלוא מובן המילה, כריזמטי ורגיש, מלא הומור ורצינות. מאז ומתמיד הייתה בי משיכה לשחקנים שניכר שהם טיפוסים גם מחוץ למרקע, שהם לא יכולים להתחמק מאופיים הבלתי מתפשר שמחלחל קצת פנימה, זה המקרה גם אצל וולץ. לא פחות טובים ממנו הם ליאונרדו די-קפריו, וסמאול ל. ג'קסון, וכן אהבתי גם את משחקו המיוסר של ג'יימי פוקס. היבטים מדהימים אחרים הם הצילום, התפאורה והתלבושות. אין ספק שטרנטינו מחזיק סביבו מקבץ של אנשים מוכשרים עד כאב. הסרט מוקפד, תקופתי ומצליח לרענן את הנוף ההוליוודי. 
אז מה אני אומרת? שהסרט ארוך מאוד, ומגיע לנקודה בה הוא מצליח ממש לעייף אותך. ויחד עם זאת הוא כן סרט מרתק, המציג תקופה אחרת, עושה כבוד לז'אנר המערבונים, ונותן במה לשחקנים גדולים. יש בו את רגעי החסד של טרנטינו שגורמים לך להעריך מחדש את גאונותו של הבמאי הזה. ואם נמשיך באנלוגיה למסעדה הרי שבשביל מנה ראשונה מעולה ואווירה נהדרת הייתם הולכים, גם אם העיקרית לא הכי מדהימה. אז לכו, רק בשביל שתוכלו לומר שראיתם את החדש של טרנטינו. 




.