יום רביעי, 12 בנובמבר 2014

אז למה לי פוליטיקה עכשיו?

אתם מכירים אותי, ואת הדרך החיננית שבה אני נוהגת להתלונן על חיי. וכן, לא אכחיש, הההתנהלות די צפופה. צפופה מספיק שכל מטען עודף נותר ללא מענה או יחס, מטלטל לו על צידה של השגרה החבוטה. המטען העודף הנוכחי היה סתימה בכיור. וכך עמד לו במוזנחותו כיור המטבח, שכל שטיפת כוס אגבית העלתה את מפלס המים עד קצהו. ואחרי המטבח מיהר להצטרף הברז באמבט, שברגע אחד, נרקב עד היסוד ועמד עקום, תלוי בין שמיים וחרסינה, מתריס כנגדנו בכל פעם שצחצחנו שיניים.
וכשיש שני כיורים בתפקוד לקוי, אין ברירה, צריך לקרוא לבעל מקצוע.
בהינתן שגם אני וגם החצי מנהלים חיי משרה-מלאה-שום-פנאי בעל המקצוע נקבע שבוע מראש לשעה שבע בערב.
עכשיו, למה שאספר לכם את כל זה בהרחבה אתם שואלים?
שאלה טובה.
בעל המקצוע, ר', זומן אלינו שבוע לפני שהתחילו כל המהומות בירושלים.
וכאן, כאן אתם כבר חושדים.
כן, ר' הוא ע', ערבי, בן-דוד, או איך שלא תגדירו.
במהלך השבוע שעבר קרו לא מעט דברים, שהופכים ביקור לילי של אינסטלטור ערבי לקצת פחות סימפטי. בעיקר אם את אישה, לבד, במושב נידח אי שם בשרון. וזה היה המצב. יותר מזה, התסיסה המרה של עיר הבירה יצרה אצלי מחושי בטן רציניים. יכול להיות שזה בגלל הסמיכות לאירועי צוק איתן, מפאת האימה מדעא"ש, או פשוט כי כל השבוע התרוצצתי כל כך הרבה שהרגשתי שאני לא יודעת מספיק על כל ניסיונות הפגיעה בזדון שקרו בשני הצדדים.
ואיזה מין מצב הזוי זה? יושבת בחורה, ברכבת בדרכה הביתה, וחשה אי נוחות אמיתית. נוסע לו ברכבו, גבר ערבי, וחש מחנק.
ובסוף ר' בא ונעמד אצלי בדלת.
ראיתי כבר על ההתחלה שהוא לחוץ - אגלי הזיעה על הקרחת, המבטא שיצא לו כבד בהרבה מבדרך כלל, והניסיון הכנה לקרוא בפני מה אני מרגישה.
ואני, גם אני לא הייתי אני. נכנס בי איזה שיעול של לחץ, ואמרתי יותר מדי פעמים "מאמי", ומי משתמש במילה המגעילה הזו בכלל.
עמדנו והסתכלנו זו בזה עייפים, מותשים, כי זה לא השגרה היומיומית שרבצה עלינו, זו השגרה הפוליטית.
בהתחלה חשבתי פשוט לא להגיד כלום. להיות היהודיה שמבקשת שירות, משלמת עליו ביד לא רחבה ודורשת חשבונית.
אבל אחרי דילמה קצרה הפטרתי "תגיד, מה יהיה?". ור' ישר הבין. שנים של התנהלות עם הצד השני, שנים של האזנה מדודה לרחשי הצינורות. משהו באנרגיה בינינו נפתח. שנינו לא ידענו אם יש יותר מדי מה לומר, ור' אמר שאלו הקיצוניים בכל צד שמביאים אותנו לנקודות הרתיחה הללו. ולא יכולתי שלא להסכים. 
אחרי שעתיים של עבודה מואמצת, ר' סיפר לי בגאווה שאני יכולה למצוא אותו ביוטיוב שעשו עליו כתבה בערוץ 2. הוא יילד את הבת שלו בעזרתה של מוקדנית של מד"א שהדריכה אותו בטלפון. תכלס, אחלה סיפור.
הסתכלתי על האיש הרגיש והמקסים שהוא. כמו אינסטלטור מיומן הוא מצא דרך לשחרר את הסתימה בצנרת, ולהסביר בדרך לא דרך שגם הוא רק מחפש את דרכו לברוח מהשגרה הזו.
אחרי שהוא הלך, וביתנו נשאר הפוך, גייסנו את מעט הכוחות שנותרו לנו בשביל לנקות ולסדר את הבאלגן.
בשנייה שסיימנו, חיי נפשי שזה היה התזמון, נכנס החתול שלנו בסערה דרך הדלת.
עכשיו,
אתם תאמינו לי שהוא צד יונה?



יום שלישי, 21 באוקטובר 2014

על הכיסא שם ישבתי גם בכיתי

מכירים את התחושה הזו שעצמתם עיניים וברגע שפקחתם אותן גיליתם שעברו חודשיים? זו התחושה שלי כרגע.
היו לי בראש ארבעה פוסטים לפחות, ובכל שבת הבטחתי לעצמי שאשב ולפחות רק אתחיל אותם.ובאמת שעצמתי עיניים רק לרגע והופה, אנחנו בסוף אוקטובר.
וסוף אוקטובר לכול השכירים שבינינו הוא סוף עונת החגים ותחילת עונת השגרה, השיגרון (כפל משמעות חביב שכל מי שמנהל אורח חיים יושבני יכול בהחלט להזדהות איתו) או אם תרצו השגרע. ולא שרע, אני פשוט אוהבת להתלונן.

התקופה הזו חלפה מהר בעיקר כי היו לי המון אירועים; ערב חג ראשון -שני, חתונה ראשונה-שנייה, יומולדת ראשון-שני-שלישי-רביעי (בחיי שלא ידעתי שכל כך הרבה יקרים לי נולדו בחודשיים האחרונים). וכיאה לנו, כל אירוע כזה גרר סעודה שלא הייתה מביישת את משחקי הכס. ובגלל שכבר נכנסו לטרפת הזו של אוכלים, נחשו על מה אכתוב היום?


אז כן, אוכל.
סיימתי את התקופה הזו עם תחושה שאני הולכת בתוך חליפת צלילה. באמת שכל ארוחה נדרתי נדר שלא יהיה קינוח (ולרוב באמת לא היה, כי פשוט לא היה מקום), מצד שני כל ארוחה גיליתי שהתלולית על הצלחת שלי גדלה מעט. עד שבסוף עשיתי את הטריק הידוע של לתחוב את הסקיני למקום האחרון בערימת המכנסיים. סתם שלא ייעשה לי עיניים.

ואז פגשתי את ש'. ש' ואני הצלבנו שבילים בעקבות התערבות משפחתית שהייתה לנו במהלך האבסת החגים. אני התחייבתי לעזור למישהי (למען צנעת הפרט, הפרטים ישארו חסויים באופן חלקי עד חלקי מאוד) וזאת דרך התוויית דרך בריאותית ותזונתית בעצמי. על הנייר נראה לי פשוט, כי בגדול, בתור חובבת מזון, אני די מבינה מה בריא לי ומה לא. בפועל, היה לי יומיים של גמילה מסוכר ופחמימות עם כל תסמיני הגמילה של קצף בשפתיים ורעד בשוקיים (ההפרזה לשם ההפרזה בלבד). 
להגיד לכם שנמצאה לה נוסחאת הזהב? שוויתרתי באחת על כל מה ששוקולדי ונהדר בחיים הללו? אז לא. ואם אני באמת כנה נראה לי שזה גם לא ישתנה בקרוב (ש' תאהבי אותי בכל מקרה?). מה שכן, ההעיסוק בתזונה איפשר לי לחשוב על מה באמת בא לי לאכול. ולמרבה ההפתעה זה אוכל טבעוני. כנראה ששנים של חצי-מחונות הביאו אותי לכך שקציצת טופו תפתה אותי יותר מכל קבב שאי פעם יעבור לידי. אז נכנסתי הערב למטבח, טרוטת עיינים אחרי יום ארוך וערכתי ניסויים עד שיצאו להן קציצות. מושלמות!

אני חוסכת ממכם תמונות של השלבים בדרך שלא תחשבו עליי מחשבות כאלה.

מה צריך:
מעבד מזון קטן עם להב
קערה גדולה
בצל לבן קטן (בערך בגודל של עגבנייה)
חתיכת דלעת קטנה (בערך 200 גרם)
צרור קטן של כוסברה (למתקשים אפשר להמיר בפטרוזיליה/שמיר)
חבילה שלמה של טופו
חצי כוס של שקדים מושרים במים (בלי המים, כן?!)
שמינית כפית זרעי כמון
שמינית כפית זרעי כוסברה
מלח ים גס
פלפל שחור
פפריקה מעושנת
מעט כורכום.

מה עושים: 
בגדול הכי פשוט, טוחנים בפולסים קצרים במעבד, כל מרכיב בנפרד. 
אני ניסיתי לטחון את הבצל ביחד עם כל התבלינים בשביל לפתוח להם את הטעמים.
מאוד חשוב לטחון את הטופו והשקדים (כל מרכיב בתורו) בצורה יסודית. גם כשנדמה שהגענו למצב קצוץ להמשיך לסובב את הלהב עוד קצת (הקונץ' הוא שאין פה חומר דבק אחר מלבד השקדים והטופו, אז אותם שווה לטחון היטב).
לשים הכל עם היד ומקבבים בהנאה.
מחממים ל- 190 מעלות ואופים במשך 27 דקות עד שהלביבות מזהיבות. 

מצננים ולוקחים בקופסא מחר לעבודה.
בתאבון.

טוב אז תמונה אחת מהצד הטוב של הבנות
(אני מקווה, מקסימום תצחקו עליי קצת).



יום שבת, 30 באוגוסט 2014

הסוכנות

אני יודעת שזו הצהרה שתפתיע פה רבים אבל יש תחום אחד של בילוי שאני ממש לא מתורגלת בו. שוק בקהל. אני צרכנית מוסיקה בינונית ויש שיאמרו שאפילו פחות. מוסיקה אפעם לא הייתה חלק אינטגרלי בחיי, אם תבקשו ממני למחוא כפיים ולשמור על קצב, אאלץ לסרב בנימוס. כשבנזוגי (המוסיקלי להפליא) שר לי עם הגיטרה (בדייט השלישי) הייתי כל כך נבוכה שבו באותו הרגע הבנתי שלעולם לא יהיה לנו קשר רציני. וכמובן שבסוף התחתנו. 

אתמול היה לי ערב של חסד עם חברה יקרה. אצלה במרפסת התל-אביבית, בדירה השכורה, על כוס יין רוזה ופחמימות משכרות דיברנו על הכל. גברים, נשים, מצוקות כלכליות. דיברנו ארוכות על הזריקה הכואבת מסטטוס סטודנטיאלי לסטטוס שכיר, על העלבון שבכך ובעיקר על כאבי הצמיחה במקום הזה. להיות הצעיר, החדש, המתלמד, שאתה כבר נושק לשלושים ורוצה להרגיש, להתנהל ולהיות איש גדול. 

היא העניקה לי מתנה אמיתית, ולקחה אותי להופעה של להקה ישראלית בשם ה- theAngelcy. עמדנו שם בקהל הנדחק בבארבי בתל אביב, שתי נערות-נשים, ממתינות בקוצר רוח להופעה. ואין ספק שהיה צריך הרבה אוויר כי לקח להם שעה וארבעים לעלות לבמה. זמן נצח שבמהלכו לא הפסיקו לנגן שלושה שירים של ביטלס כניסיון אנתרופולגי בבני אדם. אבל בסוף הם עלו ונתנו הופעה מהפנטת.

אולי בגלל שאני לא מתורגלת, או אולי בגלל היין, או אולי בלי קשר לכלום, עמדתי בקהל ונתנתי לתחושת התרגשות אמיתית לעטוף אותי. שישה חבר'ה מקסימים עמדו בשורה אחת לאורכה של הבמה. במרכז ומעט מרוחק עמד הסולן, משני צדדיו התחלקו חברי הלהקה לכלי הקשה וכלי נשיפה. המראה הזה כבר העיד על אופייה הייחודי של ההופעה. על מערכת תופים אחת לא סטנדרטית עמדו שני נערים זהובי שיער (בחור ובחורה) וחלקו את מרחב ההקשה יחד. מהצד השני עלם צעיר אוחז קלרינט, ולצידו עלמת חן עם כינור ולצידם נגן קונטרה-בס, כלי עם שקט ועוצמה כמו האוחז בו. וזו קבוצת איינג'לסי, שפועלת כבר שלוש שנים מסתבר. 

הייתה בתהנהלות שלהם על הבמה כנות ומקצועיות, כל שיר הורכב מרבדי הרמוניות, שנוצרו משימוש בכלים קלאסיים בסוג של מוסיקת קאנטרי. אני נזהרת מלתת פה פרשנות, כאמור אני לא חזקה בנושא, אבל היה בה זה משהו. משהו עמוק ונוגע. במוסיקה קיים כוח קמאי, שהתופים מתכתבים עם פעימות הלב, שהקלרינט מצליח לצמרר את השערות בעורף, שהכינור והשירה מערבלים לך את הבטן. 

המוסיקה שלהם הייתה פסקול לכל אותו הערב, ואולי בעצם לכל התקופה הנוכחית בחיי. מלנכוליה מרומזת, עצב מהול בכוס רוזה, בגרות ובוסריות שמתחלפות תדיר.



יום שלישי, 5 באוגוסט 2014

א.

אדם קם בבוקר ומגלה שאיבד את הקמיצה ביד שמאל. הוא בטוח שזו העייפות המצטברת או הטשטוש בראייה של הבוקר. הוא ניגש למקלחת, מתיז מים על הפנים ומשפשף חזק את העיניים.
זה רק הבוקר.
הוא ממשיך לעצום את עיניו, שופך מעט סבון על יד ימין ומקרצף ביסודיות את עור הפנים. הוא מסיים לרחוץ את שאריות הסבון ומנגב את הפנים במגבת.
הוא מיישר מבט אל הראי, מעט מלחי ימין מחוק ודרך האיזור המחוק הוא רואה את קיר חדר הרחצה. תחושת בהלה מטפסת לו במעלה הגב, צמרמורת רצה לו בידיים, ואוויר קר זורם אל ריאותיו.
זה רק חלום.
זה רק חלום אומר לעצמו האדם, ניגש למטבח להרתיח את הקומקום. בינו לבינו הוא מנסה להתעודד. אם כבר לוותר על אצבע אז שתהיה זו הקמיצה, ואם כבר הקמיצה אז השמאלית.
הוא בוחן בסקרנות את האיזור הריק שבעבר איכלסה אצבעו.
אדם יוצא מהבית ויורד במדרגות, קצה הנעל שלו כבר מחוק. מוזר לחשוב שהריק לא מבחין בין חי לדומם. נדמה שפשוט נקטעה לה הרגל, חצי נעל עור, שחורה, איטלקית. איזו קנייה מבוזבזת.
הוא עולה על אופניו, העדר הקמיצה לא מפריע, והוא מתחיל בנסיעה. הרוח שמייצרת התנועה מקלה עליו. הוא נושם עמוק את ריח העלים הרטובים שבצד המדרכה. הוא מגביר את מהירות הפידול, דוחף בחוזקה עם רגל וחצי רגל.
פתאום הוא מאבד את שיווי המשקל והגוף קורס לימין. נעלמה האגודל. זו אבידה שמצליחה להלחיץ. האדם מרים מבט, עוד מאתיים מטר הוא בפתח המשרד. האחיזה קשה, הוא מרגיש איך בטחונו אוזל. הוא מחנה בחניית האופניים, אין טעם לנסות ולפתוח את המנעול. העדר האגודל משבש אותו כליל.
הוא מביט במראה הצדדית של רכב שחונה בסמוך, מעל לעין שמאל משתקפים השמיים, בחור שבלחי ימין רואים את הבוגונביליה של הבניין הסמוך.
הוא נכנס למשרד, הכל עוסקים בשלהם, עיניים לוטשות מבט מזוגג במסכים מרצדים. אוויר המזגנים הקר יוצא ונכנס מבעד לחורים שבפנים.
זה כבר לא חלום.
אדם קם למציאות שמוחקת חלקים ממנו, הוא עומד ונפרד מהשגרה, בעוד שברים מגופו נפרדים ממנו.

תלולית של בגדים יושבת בכניסה למשרד. העוברים ושבים מקיפים אותה, נמנעים מלגעת, תוהים בינם לבינם מי האידיוט שהשאיר אותה שם.
.

יום ראשון, 25 במאי 2014

גירל פאוואר

יש יתרונות בלהיות מאוד שונה מבן הזוג (אני כמובן אסייג ואפנה לאימא שלי על מנת לשמוע את הדעה המנוגדת). כשהפרטנר כל כך שונה ממך, מאתגר אותך, אתה למד כישורים שלעולם לא היית חושב לסגל לעצמך, או במילים פחות מליציות אתה נותן חשיבות לדברים שבעבר ממש, אבל ממש, לא עניינו אותך. 

אם הייתם אומרים לי לפני ארבע שנים שאוכל לנהל שיחה ערה עם מוכר מזוקן ו״מאגניב״ בחנות משחקי וידיאו הייתי נוחרת בבוז. והנה ארבע שנים משם ואני עומדת ומתייעצת עם החביב על איזו דמות שווה יש לקונסולה האחרונה שיצאה לשוק.
אל תשפטו אותי, זה לא אני זה החצי.
אז במסגרת כישורי ילד-בן-13-מעט-חברים-הרבה-אקנה שהעניק לי הבנזוג, גם צמחה לה היכולת לאהוב סרטי מדע בדיוני.


ארכיון משפחתי שנת 1999

תנו לי לגלות לכם מה סרט המד״ב הבא שאתם עומדים לראות, והוא מומלץ בחום גם לאלה ללא פרטנרים חובבי הז׳אנר. מדובר בסרט החדש של טום קרוז- "קצה המחר". בעיני הסרט הזה היה נכון בכל כך הרבה רמות שהוא הדריש פוסט מהיר תגובה, שנרקם בחשכת הליל (שינה זה לחלשים). זו הייתה חווית צפייה נפלאה, אבל בגלל שצפינו בו בהקרנת טרום חובה אצמצם למקסימום את הספוילרים.

בגדול מדובר בתבנית המוכרת - כדור הארץ, אי שם בעתיד הלא רחוק מדי, חייזרים, השמדת האנוש, הריסת ערים מרכזיות (הפעם דווקא באירופה). על הרקע הזה נכנס קרוז בחליפת גנרלים ו.. הוא הכי רחוק מהדמות השבלונית והקבועה שלו. מרגע ההיכרות איתו ועד שמבינים פחות או יותר מי הרעים ומי הטובים הסרט מקבל תפנית חדה ואנחנו מתחילים נרטיב חדש, די מפתיע ודי רפטטיבי (אשאיר זאת עמום לטובת אלו שכן יטריחו עצמם לקולנוע).

אבל עזבו את הנרטיב ועזבו את קרוז שנותן את ההופעה הטובה ביותר שלו מאז איש הגשם. הגיבורה האולטימטיבית היא אישה (אמילי בלאנט). ולא אחת גברית שמייצרת חוליה מחברת בין המינים, אלא נשית על אמת.
עיצוב הדמות נעשה בהקפדה, כאשר המנהיגות שבה נבנית על הערכתה כיישות אינטליגנטית עם עומק והסתכלות אסטרטגית. נכון שהיא גם מאוד יפה, עדיין אנחנו בעידן הסלפי, אבל זה ממש לא העיקר. ובשום שלב הסרט לא נופל לקיטש השחוק של תקריב עם פלייר מהצד בזמן שהיא מסיטה את המבט אל האופק. לא, היא מניפה חרבות, מחלקת פקודות ונותנת בראש לקרוז.


בלאנט נותנת בראש

אבל מעבר לכל אלו הסרט לרגע אחד לא מתעסק בזה שהיא, האישה, היא היא המנהיגה. וכאן מגיעה הגדולה האמיתית. הסרט לא מתרץ למה היא בעמדת הכוח, ולא מנסה לבנות סביב זה הסבר. ולנוכח מצב מגדרי מתוקן שכזה מצאתי עצמי בזגוגיות כפולות (למה תל מימד, למה?!) נרעשת למול המסך ולמול העולם השיוויוני שנפרש לנגד עיני.
ויש עוד המון דברים טובים. העריכה מהודקת, התסריט שנון, דמויות המשנה מתנהלות במדויק על פי כללי הז׳אנר (שוליות אבל כן נוגעות בך).
אז מה עוד צריך? סרט בדיוני פמיניסטי, משוחק להפליא, ערוך נהדר, ולא נופל לקלישאות מתבקשות. אפילו הסיום, שכמו דרש משפט עם פאתוס, נחתם באלגנטיות.
ואם בדייט השני שלנו, בו צפינו יחד לראשונה בסרט מד"ב, הייתי עסוקה ללא הרף בניסיונות פיתוי מרומזים שזכו להתעלמות הפגנתית (היי יש מצב שאת זזה מעט ?), הפעם, לא היה לו סיכוי בעודי צוהלת בכיסא וקוראת בלב YES SHE CAN!


הטריילר יעשה את הספוילרים בשמי

יום חמישי, 15 במאי 2014

המכתב שלא נכתב

פעם, כשמגזינים היו דבר שבאופנה, הייתה אמא מביאה מדי פעם את עיתון לאישה. ובאותו העיתון היה מדור קבוע של המכתב שלא נכתב. אני בטוחה שזה מעלה חיוך נוסטלגי אצל כל הקוראות (וגם אצל כמה קוראים אמיצים). 

ליקירתי הרחוקה,
טסת לך לחילופים, והבטחתי שאבוא למסיבת הפרידה. אבל החיים, והשגרה, והעבודה. פתאום המרחק בין עמק חפר להרי ירושלים נראה בלתי אפשרי. אז לא באתי. 
ואז היה לך יום הולדת וניסיתי לגוון במחווה שלא מן-המוכן-של-הפייסבוק, ולא קיבלתי תגובה.
והייתה השיחה ההיא בוויבר שלא צלחה, או ההתכתבות המקוטעת בג'ימייל.

ועכשיו אני מגייסת כוח לשבת ולכתוב לך מכתב. ופתאום המכתב הפך פוסט כי הרגשתי שאת מה שאני רוצה להגיד יותר מזוג עיניים צריכות לקרוא. 

ההתגלגלות הזו, התקשורת המבולבלת, ובכלל התקופה הזו בחיים מביאה אותי לתהיות. מרגיש לי שמהשנייה שיצאנו מכתלי האוניברסיטה החיים תפסו תאוצה. שעה הפכה לדקה, כל אירוע שנקבע חודשים קדימה מתדפק על הדלת בהפתעה (בדיוק בשנייה הזו ששמים מגבת ורוצים להיכנס למקלחת). ואני באמת לא יודעת איך בתוך כל הטרפת הזו מצליחים למצוא זמן אחד לשני.
היום הייתה לי שיחה מרתקת על הקשבה. הנחת היסוד הייתה שכל אדם רק רוצה שיקשיבו לו, והקישור הבסיסי הזה חסר אצל רוב האנשים. ואני חשבתי שאם כולם רוצים שיקשיבו להם איך תהיה להם פניות לשמוע אחרים...

את זוכרת את הימים בהם קבענו להיפגש בתחנת אוטובוס? ושיצאנו לעולם בלי היד השלישית ממותגת האפל שלנו. איך פעם הינו בעיקר בחוץ, בעוד שהיום כל יציאה מהמשרד מרגישה כמעט פולשנית. 
וכן, אני יודעת, אנחנו צעירות ויפות עכשיו. החיים שלנו נהדרים, ואין לנו משכנתא, וגם לא ילדים וגנים על הראש.
אבל למה המחשבה על כל מה שאין לי (ובעתיד יהיה מעמסה) אמורה לגרום להווה להיות יותר נסבל?!
לא מצליחה להבין את ההגיון.

נראה לי שלפני שאסחף בזרם התלונות (בכל זאת פולנייה) אני אעצור ואגיד את העיקר.
והעיקר הוא שאני מתגעגעת.
אליך ואלינו ואל השיחות היפות שניהלנו פעם.
אל הזמנים הפרה-היסטוריים שקדמו להמצאת הפייסבוק, על הנאות פשוטות כמו קרטיב נמס והליכה מחוץ לגדר של המושב. אני רוצה שתדעי שאת במחשבותיי כל הזמן, ושאני מחליטה פה ועכשיו, לעבוד חזק על הקשר הזה כשתחזרי. זה לא סתם שהמכתב הזה ציבורי..
אז כנראה שאת היית צריכה לטוס חצי עולם בשביל שאני אבין שכל האמצעים לתווך בינינו לא שווים, ואין כמו לשבת למולך ולהביט לך עמוק לכחול של העיניים.

אצלי הכל בסדר. ארבעה קירות, שתי רכבות ביום, ואין ספור מיילים בשעה. 
החצי שלי גם בטוב, הוא אחראי להקפיץ ולאסוף מהרכבת, בין לבין גם הוא יושב בין ארבעה קירות ושולח מיילים.
אנחנו גרים במושב, שזו ההחלטה הכי נפלאה שעשינו אי פעם. בית ישן, עם נינוח של נוסטלגיה. יש לנו מדשאה רחבה (טוב, בואי נהיה כנות, כמעט מדשאה, יותר חלקת עפר עם נגיעות של דשא), ויש גם חתול לבנבן ושמנמן.
מבטיחה לך הכל יחכה לך. כי כשאנשים נוסעים לחו"ל הזמן שלהם עובר אפילו יותר מהר מאלו שנמצאים בארץ...

אז ספרי יקירתי,
מה שלומך?


יום ראשון, 16 בפברואר 2014

טירת הזכוכית

נתחיל בסוף, הסוף היה פחות מזהיר מההתחלה. אבל ההתחלה הייתה הוליוודית להפליא. אחרי יום עבודה ארוך הלכתי לנבור בערימות הספרים שהוצעו למכירה בצומת ספרים. אני מאותם האנשים שהחוק שעתיד לבטל את מכירתם של ארבעה ספרים במאה באמת כואב להם.
מצד אחד, אני מתמלאת בושה על כך שסופרים שמזיעים על כתיבתו של ספר במשך חודשים ארוכים, מכניסים לכיסם בין 30 אגורות ל- 3 שקלים על כל עותק שהם מוכרים. באמת שזה מכאיב, ובעיקר הבהיר לי עד כמה לימודי הספרות היו החלטה לא כלכלית בעליל.
מצד שני, בתור לקוחה עם יד קלה על הכרטיס, ובעיקר בחנויות ספרים, אני חלק מאותם האנשים שיקנו במבצע של ארבעה במאה שמונה ספרים. ועצוב לי לחשוב שספרים, שבשנים האחרונות הפכו מצרך נגיש, יחזרו להיות מוצרים יקרים שקונים פעם ביום ההולדת.
בעודי משוטטת בעיניים רעבות בין הערימות נחה עיני על כריכה כחולה בוהקת, עליה התנוססה הכותרת טירת הזכוכית. השם צלצל נחמד, והספר היה במבצע, אז קניתי. וכבר כשאחזתי בספר, כיאה לפתיחה הוליוודיות, הרגשתי שזה נועד להיות. 
הספר האוטוביוגרפי הזה, הוא לא ספר נטול מעמד. הוא כבר שש שנים (!) מככב כרב מכר. שש שנים בעולם הספרות המשתנה תדיר, נשמע כמו פרק זמן בדיוני. ואכן הספר הצדיק את מעמדו, והוא הפך בשנייה לממתק ממכר שגזל ממני כל דקה פנויה. בשבוע שדחסתי את כל 320 עמודיו גיליתי שאני לא חדלה מלחשב כמה מאוחר אוכל למשוך בקריאה בלילה וכמה מוקדם אצטרך לקום בשביל עוד פרק. הבעיה היחידה היא שברגע שנכבשתי על ידי ספר אני לא יכולה להניח אותו עד שהוא נגמר. ולקראת הסוף, כשהדפים כבר מתמעטים, אני עצובה, מנסה להשתהות, ובסוף מוצאת עצמי קוראת במהירות כפולה בתאווה בלתי נשלטת לסיים. 
הסיפור מרתק, ומגולל את השתלשלותה של משפחת וולס. משפחה ששני ההורים בה מיאנו להתבגר ולהתברגן, והחליטו לגדל את ילדיהם בצורה שונה, מאתגרת, ובעיקר מאוד לא מתפשרת. ארבעת הילדים, ביניהם גא'נט (שהיא הסופרת והגיבורה), גדלו בתנאים קיצוניים של רעב ומעבר בין עיירות נידחות בארה"ב. ג'אנט, או כפי שמכונה על ידי אביה עז הרים, משרטטת את הדיוקן המשפחתי בצורה מרתקת. היא מתארת סיטואציות קיצוניות של הזנחה ללא כל שיפוטיות ובאופן פשטני. אופן ביטוי זה מעורר אצל הקורא תגובה רגשית מורכבת. הרי ברור שביקורת היא התגובה האינסטנקטיבית, אבל אחרי שממשיכים בקריאה מבינים שאולי אפשר לתפוס את הסיטואציות הקיצוניות בצורה מעט שונה. והסלחנות הזו מחלחלת עד לרגעי קצה בהן אתה נזעק כולך לנוכח האגוצנטריות של הוריה של ג'אנט וההחלטות התמוהות שמדרבנות אותם. הספר בשני שלישיו הראשונים מצוין ומהודק. בשליש האחרון הוא מעט מתפזר, והסיום מעט רופף, אבל זה לא פוגם מההנאה. ועל כן אני ממליצה בחום.
באחת בלילה, בדיוק ברגע שהתחילו כפות הרגליים להתקרר והכתפיים שהציצו מחוץ לשמיכה לעקצץ, סיימתי את הספר. מלאת מחשבות, השוואות ותהיות ישבתי על קצה המיטה בחוסר נחת. הסיום, שבו כל ילדי משפחת וולס, למעט האחות הצעירה מורין, מוצאים את שלוותם בשולחן מלא מזון ובתעסוקה קונבנציונאלית, היה לי מעט אפור. נדמה שלכל אורך הקריאה התחרו בתוכי שתי שאיפות מנוגדות. הראשונה שהגידול הייחודי יניב לילדי משפחת וולס חיים אלטרנטייבים. והשנייה הייתה שכל בני המשפחה ישובו ל"מוטב" (המקובל תרבותית). אודה בפניכם שמעט התאכזבתי שהאופציה השנייה ניצחה, האח הפך שוטר, האחות הפכה מאיירת וג'אנט כאמור הפכה סופרת. 
ובעוד הזמן עבר במהירות מסחררת, ואני כבר מחשבת את מעט שעות השינה עד הקימה הבלתי נמענת, תהיתי. האם מקור האכזבה הוא מהשלכות שלי על החיים שאני מנהלת, שאין להם קשר לבית הבוהמיני שבו גדלתי?