יום ראשון, 23 בדצמבר 2012

דילמה. דילמות.

אז התחלנו קצת עקום. חוסר ביטחון תמיד מביא להתחלות עקומות. לא ידעתי איך ומה אני רוצה לומר, והאם אני רוצה לומר. ומה המשמעות של כל מה שכולם אומרים באינטרנט. ובינינו, תגידו, יש אוטו זבל שעושה פה סיבוב? מעמיס את כמות המילים הבלתי הגיונית שנזרקת לתוך האינטרנט כל הזמן? לא יודעת. מחשבות שכאלה. והאמת היא שפשוט הנחתי שהכתבות שלי בעיתון הסטודנט (כלומר קטעים שכבר זכו לאישור חיצוני), הן הדרך להתחיל. אבל עכשיו מרגיש לי שלא, ולכן אני מתחילה מחדש.

היי. פתחתי בלוג החודש אחרי חודשים ארוכים של דחיינות, סוג של הלך רוח כזה שמסגלים באוניברסיטה. בכל אופן עכשיו הבלוג כבר קיים, ואפילו יש בו שלושה (ואחרי זה ארבעה) פוסטים. הנה דילמה שהוכרעה לה, ומצחיק לראות כמה מורכב היה עבורי התהליך, וברגע שכבר נקטתי בצעד האמיץ התאכזבתי לגלות שכולם מנהלים בלוג, וששוב אני באיחור (לא) אופנתי. אני כמו איזה אימא שפותחת בלוג בגיל חמישים וחשה עצמה הכי מהפכנית כשבעצם כולם סביבה כבר מתנהלים ברשת הזאת למעלה מארבע שנים... 

אפרופו דילמות, השבוע הייתי עם בנזוגי היקר במסיבה. ושם בין כל הרוקדים עמד לו אדם בגובה שני מטר ועשרה. הוא היה גם עם ראסטות, למקרה שאולי ההופעה החיצונית שלו נזקקה לעוד חיזוק. בכל אופן, אותו הבחור ארך הגפיים עמד בצד הרחבה, וניסה מאוד לא להיראות, מה שנתפס בעיני כפרדוקסאלי. ובכלל, הרבה פעמים אלוהים מייצר אנשים ביישנים בגודל לא רגיל. ככה בשביל הכיף שיתמודדו. ואותו האדם נגע לליבי.
עמדה בפניי סוגיה, כי איך יכולתי ליצור עם אותו העלם אינטרקציה אנושית חפה מאינטרס, שמונעת מהסקרנות האמיתית לגלות אותו. ולא כי הוא גבוה, ולא כי הוא עם ראסטות, אלא כי הוא היה נראה כה עצוב. כל כך מלנכולי שאפילו שירתה הצורמת של קייטי פרי קיבלה סביבו הדהוד של עגמומיות. רציתי לגשת ולא ידעתי איך.

לאורך השנים האחרונות הגיעו לא פעם ולא פעמיים רגעים כאלו שהבהירו לי שהתבגרתי, ושנכנעתי לתכתיבי החברה. גם אני כבר לא הנערה החייכנית שמוכנה ומזומנה להתחבב ולהתקשקש עם כולם. גם אני אישה צעירה ומסויגת, שתוהה תמיד אם האדם שלמולה חש כה שפוף אמביוולנטי ומנוכר.  

אבל באותו הערב, יישרתי מבט אל העלם, התקרבתי אליו והתחלתי לרקוד לידו. ככה בעדינות. בלי סיבובי אגן מופרזים או תנועות מיניות, אלא מהמקום הכי נקי, כי קיים כוח בריקוד שאין שווה לו במילים. וכל הערב נוצר מעין טנגו מבויש כזה בין שנינו. ואפילו הרגשתי איך כל אותם שני מטרים מתמלאים אסירות תודה על יחס אנושי ונעים. ובסוף הערב, בו לא החלפנו מילה, בדרכי החוצה, ניגש אליי האדם הזה בנחרצות. הוא תפס לי את היד ונישק אותה, ואז כמובן שלח ניפוף של "אני בא בשלום" לעבר בנזוגי. וזה היה רגע כל כך יפה. רגע ששווה להתעכב עליו עוד רגע. וגם לחלוק אותו איתכם.
אז לחיי האנשים המיוחדים, הביישנים, המסויגים שכולנו. ולחיי הבלוג הזה. מי ייתן והוא יתן לי כיוון בחיים.

שלכם, הדובה הקטנה.

יום רביעי, 19 בדצמבר 2012

סוד הטחינה: מתכון מנצח לעוגיות ממכרות

שנים שאני רוקחת במטבחנו הסטודנטיאלי עוגיות. לעתים הן קשות, לרוב לא מספיק מתוקות ופעם בכמה ניסיונות כושלים יוצאת לי הברקה. המתכונת תמיד זהה: אני נתקפת חשק לאפות, בוחנת באינטרנט מתכונים, מחליטה על עוגיות, ואז מגלה שהמזווה שלנו דל ועצוב. אך ברגע החשק דבר לא עוצר אותי ולבסוף אני ממציאה מהראש משהו שמרגיש לי (שאולי) יעבוד.

אז הפעם יצא לי מתכון שווה שיתוף, כאשר יש לי חמישה עדים שיעידו על כך בפה מלא פירורים, ושני מגשים חמימים שנותרו מיותמים מכל העוגיות שנחו עליהם.

למתכון:

כוס וחצי קמח
כפית שטוחה של אבקת אפייה
שקית סוכר וניל
4\3 כוס סוכר לבן
4\3 כוס טחינה איכותית 
4\1 כוס שמן קנולה
4\1 כפית מלח
4\1 כפית קינמון (אצלי אין דבר כזה איכס קינמון. אם אצלכם יש, אז וותרו (לצערי) על המרכיב הפלאי הזה)
2 כפות תרכיז סיידר תפוחים (אני חושדת שבמרכיב זה טמון סוד הקסם)
אופציה פיקנטית - להוסיף קמצוץ של אגוז מוסקט

אוספים את כל החומרים בקערה, יבשים קודם, בוחשים בכף עץ וקורצים מהתערובת האחידה כדורים קטנטנים (בגודל של אגוז מלך). כל כדור מועכים בשתי אצבעות ומסדרים בשורות צפופות (העוגיות לא מתפשטות) על תבנית עם נייר אפייה.

אופים בחום בינוני, ניתן להוציא את העוגיות כאשר רק השוליים משחימים והן לבנבנות במרכז(ולוקחים בחשבון שהן יותר רכות ועל כן מועדות להתפוררות), או כאשר כל העוגייה מקבלת צבע אחיד של חום בהיר (בינינו עדיף).

הימנעו מאפייה ארוכה מדי, מדובר על עשר דקות במקרה של תנור מקרטע.

וזהו.
ככה פשוט ככה טעים.

ביקורת ספרים #2 חמישים גוונים של אפור


גילוי נאות, אני שונאת שיוצרים עבור ספרים מערך יחסי ציבור מוגזם, בעיקר מביכות אותי פרסומות ספרים ברדיו. אבל גם אני נאלצתי להודות שהסיקור הנרחב של רב מכר זה הצליח ללכוד את תשומת ליבי. לסיקור התווספו התיאורים הפיקנטיים שאיחדו בין הצגתו כ"הארי פוטר לגדולים" לבין הגדרתו כ"פורנו של אמהות". וכך מצאתי את עצמי בסטימצקי, באור יום, עומדת בתור עם הספר ומגישה אותו בביישנות למוכר חובש הכיפה.
אז כן, קראתי את "חמישים גוונים של אפור". ולא אני בהחלט לא גאה בכך. העלילה המייגעת מתארת את סיפור התאהבותם של איש העסקים כריסטאין גריי ושל אנסטסיה סטילס סטודנטית לספרות. השניים מתאהבים כנגד כל הסיכויים שכן הוא בחור עשיר, יפה-תואר ומחוזר, והיא בחורה קשת יום, ענייה ובתולה. ממש סיפור סינדרלה מודרני. ובהתאם לתחלואי המודרנה הסיפור מסתבך, כאשר גריי דורש מסטילס התמימה לנהל עימו מערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית.הספר לא מבזבז זמן. מהרגע הראשון ההתעסקות במראה החיצוני היא מהמוטיבים המרכזיים. מהתמקדות ארוכה בטיב שערה הסורר של הדוברת, דרך סוג השמלה שהשאילה מהשותפה, ועד הפירוט המוגזם של לבושו של גריי, כנראה שבעולם של חמישים גוונים העיקר הוא התפל והתפל הוא מבד לייקרה.
מעבר לירידה הלא הגיונית לפרטים (הלא מעניינים), נטה הספר בהגזמה לחזרתיות. לא פעם ולא פעמיים התבססה בקרבי תחושת הדה-ז'ה-וו. רגע, שאלתי את עצמי תוך כדי קריאה, היא לא אמרה\חשבה\גנחה ככה כבר? אז כן. הספר ממש חוזר על עצמו, לא משהו לגיטימי כאשר מדובר ביצירה עבת-כרס של כמה מאות עמודים.
אך הרבה מעבר לרמת הצורה, יש משמעות מפחידה ומטרידה הרבה יותר ברמת התוכן. כל בחורה עם מעט מודעות לא תוכל שלא לקרוא את הספר ולהיבהל. שכן הוא מציג את עולמה הפנימי של הגיבורה ככזה המתמקד באופן תמידי במה הגבר שלה לובש וכיצד היא תצליח לרצות אותו. וזהו. אין שום מקום לשום דבר אחר. אפילו הדרישה המגוחכת להיקשר ולחטוף חבטות בישבן הופכת לגיטימית, בעיקר כאשר הגבר לבוש כל כך יפה.
הספר מבנה מערכת יחסים שבה ידו של גריי על העליונה והסטריאוטיפ המגדרי הופך ממשי בעולם האימים של חמישים גוונים. הגבר הוא בעל הדעה, הממון, הנהג והאחוזה. האישה היא זו הנוטה להיסטריה, בעלת הביטחון הנמוך, נטולת המעמד ושכל כולה מכוונת למטרה אחת – מציאת בעל. יפה לה לשפה העברית שהמילה בעל על כל מורכבותה עולה מבין שורותיו של הטקסט.
אז כן, גם אני קראתי את "חמישים גוונים של אפור", רק כדי להבין שלמרבה האירוניה דוגל הספר בהבחנות של שחור ולבן, ובליבו עומדת התפיסה הארכאית שכל גבר כוחני זקוק לאישה מתמסרת. אין ספק שאנחנו בעד פתיחות מינית נשית, אבל אנחנו לא, ממש לא, בעד הנצחת דיכוי מגדרי. ובמקום שתהיה בספר בשורה חדשה הוא מייצר מהלך מטריד ביותר של הפשטת היחסים שבינו לבינה ויצירת פולחן סביב תרבות ריקה של חיצוניות ומותגים.  

"חמישים גוונים של אפור", מאת אי. אל ג'יימס. תרגום: ורד ארביב. הוצאת ידיעות ספרים, 580 עמ'.

(פורסם בגיליון דצמבר של עיתון לסטודנט ירושלים)

ביקורת ספרים: עד שיום יבוא \ שמי זרחין

מעטים הרגעים לאורך התואר שהרגשתי שיש מאחורי הדברים סיבה ומטרה. אני לא מדברת רק על תחושת העדר התכלית לאורכם של שיעורים משמימים, אלא גם על הבחירה התמוהה ללכת וללמוד ספרות. וברגעים של ייאוש, תאמינו לי שאני יודעת להתנחם היטב בפחמימות מורכבות ואותיות מודפסות. ובאותם רגעי תסכול, בהם אני צוללת אל תוך ספר ולא מפסיקה מלקרוא, אני מרגישה שהתואר הזה הוא בעצם בחירה נכונה.
ספרו האחרון של שמי זרחין "עד שיום אחד" עורר בי בדיוק את אותו רגש התפעמות. עלילתו מתרחשת בעיר טבריה, ונמתחת לאורכם של שלושה דורות, כאשר הסיפור נפתח ונסגר עם הגיבור הראשי שלומי. ולמקרה שחשתם שהחיבור בין השם שלומי ובין העיר טבריה נשמע מוכר, זה כיוון ששמי זרחין הוא גם במאי, שאחראי על שלאגרים קולנועיים ביניהם "הכוכבים של שלומי".
שלומי, בנם של רוחמה הגבוהה ורוברט הגמד, אוהב עד כלות את בת השכנים ישראלה. מדובר בקו עלילה אחד מיני רבים, שכן כיאה לעיסוקו כבמאי, עובר הפוקוס של זרחין מהתמקדות בשלומי למארג סיפורי רחב המציג בכל פעם גיבור אחר מבני המשפחה והשכונה.
על רקע סיפורים אלו חווה הקורא את ישראל של פעם על צבעיה וניחוחותיה. ואין ספק שגם בהיבט הזה ניכר מקצועו השני של המחבר כאשר הסיפור ציורי וחד, סוחף וממכר ואי אפשר להניח את הספר מהיד. פיסית. הוא פשוט נדבק אליך ועד שהוא לא מסתיים אתה לא משתחרר ממנו. וכך בזמן הקריאה השוקקת הצטברו להם בנחת כלים מלוכלכים, מטלות ודוחות קריאה, טלפונים שלא נענו ושלל התחייבויות שקושרות ביני לבין העולם. אבל אני הייתי בטבריה של זרחין, ממוגנטת אל הספר, גונבת עוד שעה מהלילה לסיים עוד פרק, מקציבה "רק" עשרה עמודים בבוקר (ומגלה באימה שקראתי חמישים ואיחרתי את 19). ואחרי מספר ימים טרופים גמעתי את 462 העמודים והתמלאתי ריקנות, כי איך אני אעביר את הזמן עכשיו?!
סוד כוחו של זרחין נעוץ בהיותו סופר שמצליח לדבר אל לב הקורא הישראלי. זרחין מציג סיטואציות אנושיות המוכרות היטב לכל אחד, לעיתים מוכרות מדי. על הקו המטושטש שבין בדיון לקלישאות הוא יוצר סיפור אנושי מחמם לב. וכן יש רגעים, מעטים, בהם הספר נופל לבריכת הקיטש, אבל מרבית הזמן הוא עושה עבודה טובה. זרחין נעזר ביכולתו לצלם סיטואציה ומביא כל סיפור למיצוי על ידי הצגת זווית הראייה של כמה דמויות על אותו האירוע. אין ספק שהוא ניחן בזיכרון אדיר, שכן הוא קופץ בזמנים ובסוף מצליח לייצר רצף כרונולוגי מהודק.
אז הנה המלצתי החמה, בליווי מילות אזהרה, הספר מכיל בתוכו תיאורים קשים, קשים מאוד של מזון, והרבה. אז הימנעו מלקרוא את האמור על בטן ריקה, שכן כל אחד עלול למצוא עצמו מורעב בשעות לא סבירות של היום...

"בשעה שרוחמה גלגלה מהבצק התפוח עשרות כדורים, שיטחה אותם בכף ידה ומילאה בעלי סלק ירוקים מטוגנים בבצל וכמון, קילף שלומי תפוחי אדמה לוהטים ומעך את בשרם, ערבב עם ביצים וירקות, קרץ מהתערובת לביבות וטיגן בזהירות עד שהשחימו. הוא סחט עגבניות, קילף פלפלים שרוחמה שרפה, קטם קצוות של תרמילי שעועית ירוקה, קצץ בצלים ושומים וגבעות של עלים ירוקים [...]" (עמ' 143).

"עד שיום אחד", מאת שמי זרחין. הוצאת כתר ספרים, 462 עמ'.

(פורסם בגיליון ינואר של עיתון לסטודנט ירושלים)