חיים שלי

יש לי זכרון מעורפל שפעם הייתי יחידה. אני לא מצליחה ממש לשים את האצבע מתי זה היה, כי אתם יודעים איך זה, בחופשה זכרונות נוטים להתערפל. והאמת שגם לפני לא באמת הייתי אחת. הייתי אחת וחצי, שזו חוויה מרגשת שלעצמה. להסתובב בעולם עם בטן מזדקרת, לקבל מחמאות והערות ולהרגיש שאת אחת וחצי של כולם. אני חושבת שהבנתי שהכל אבוד שמצאתי את עצמי באחת ועשרה בצהריים, שעה השמורה לאלו מאיתנו הנופשות, נוסעת ברכב בדרכי לסופר פארם (שוב הריטאול של מגבונים-חיתולים-מבצעים), ושרה בקולי קולות את השיר האל-נצחי חיים שלי. המפגן הווקאלי נערך כולו לכבוד הזאטוט, שהוא למעשה היצור היחיד עלי האדמות שחושב שיש לי כשרון מוזיקלי. למענו אני מוצאת עצמי מרנינה בקול לא אחת, גם כשלא בא לי, הכל למען ישמח לבב. ובעודי שרה בגבהים השמורים לכלבים וגורי אדם בלבד נפלה עלי תובנה. נעלמתי לעצמי קצת. 

אין פה רצון לדרמטיות, יש פה הבנה והשלמה שלהיות אימא הופך אותך לסוג של מפלצת דו ראשית. את מתנהלת לך בעולם כיצור כלאיים כפול, בו יש היררכיה ברורה, יש את הראש המרכזי - זה שאוכל, ישן ומתגלגל לו על הגב, ויש את הראש המשני, הקטן והמוזר הזה שהוא בעצם את. את זו שמצטמקת לכדי אכילה בחופזה, התקלחות בפחות משלוש דקות, ושינה מקוטעת בקטע קבוע. ושוב, את מקבלת את מעמדך הפחות בכזו אהבה ורצון, שרוב הזמן את בכלל לא חושבת על זה. את חושבת על זה כשאת יוצאת מגדרך ומתחילה לשיר (תשאלו את החצי שבמשך שבע שנים ביקש ממני לשיר יחד איתו, ומאז שהקטן נולד מבקש ממש יפה שאני אפסיק). 
עכשיו כל העניין הזה לא היה באמת מטריד אותי, אילולא הייתי מצליחה לייצר לראש הקטן שאני קצת שגרה שלי. קצת תחביבים שהם שלי. כי אני כבר יותר מחצי שנה בבית ועדיין לא הצלחתי לעשות אפילו לא דבר אחד פעוט שהוא שלי. אולי חוץ מלכתוב פה פוסטים, אבל גם זה קורה אחת לחודשיים. 
בכל פעם שהקטן צונח לתנומת הצהריים (ששש.. זה קורה ברגעים אלו ממש!) אני רצה למחשב, ופותחת מלא טאבים עם כל החלומות שהיו לי אי שם בימים בהם הייתי יחידה. בכל פעם זה בנושא אחר, ותאמינו לי שאני כבר ממש טובה בלפתוח טאבים. בלקרוא, להבין, ליישם ולהעמיק בהם קצת פחות. אז עכשיו, כשהראשון לספטמבר מתחיל להפציע באופק, וההבנה שחודשיים וחצי עוברים הכי מהר בעולם, אני מאחלת לעצמי שעד סיומה של החופשה המתישה הזו, אמצא איזה רגע קטן לעצמי. 

שתי חברות יצאו לדרך

תדע כל אם עבריה את מבצעי שילב, הנחות מוצצים ומבצעי חיתולים בניו פארם. אשליית הפניות בחופשת הלידה משלחת אמהות רבות למעבריהם הצפופים של חנויות התינוקות, לכילוי זמנה וחוסר ממונה של האם הטרייה על מוצצים מעוצבים עם הדפס וינטאז'. ובאחד מאותם המסעות המיותרים שלי לשילב, בתום הקניות, כיאה לי נהייתי רעבה. וכשלא כהרגלי, כי מאז שאני בחופשה כך גם התזונאית שבתוכי, עצרתי לנגב עם הקטן חומוס (בכל זאת מיהרנו לטיפת חלב, ולמעשה אכלתי בחוץ כל יות באותו השבוע), והנחתי שנמצא לו פתרון זריז ויעיל. אך אבוי לי ולגרגרנותי, באותה החומוסיה הייתה לימונדה ללא הגבלה מה שהוביל לכך שמצאתי עצמי בסיטואציה המפחידה מכולן: צריכה פיפי ובלי שירותים עם נגישות לעגלה. באימה אדירה פניתי לבחורה צעירה שישבה למולי ושאלתי ברעד אם אני יכולה לרוץ רגע והיא תשים עין. במבט חטוף לעולם לא הייתי מנחשת שמדובר באימא צעירה בעצמה. הביגוד, השיער, הציפורניים הארוכות, לא יכלה להימצא מישהי יותר רחוקה בנראותה מסטריאוטיפ האם בראשי. אבל היא שמרה על הקטן בשמחה גדולה, ובשובי (רועדת עם שלפוחית עדיין חצי מלאה, האשמה לא איפשרה לי להתרוקן) ניהלנו שיחה כיפית  על הילדים שלנו.

שבוע אחרי זה החלטתי לעשות פרויקט בבית ולבנות לבד רהיט של איקאה. שוב אני ופתרונות זריזים ויעילים. במהלך הסיור באיקאה (שזה כמו שילב על סטרואידים) נתקלתי בבחורה צעירה ומקסימה, גם היא בחופשת לידה, ושתינו עזרנו אחת לשנייה לצלוח את המסע בין המעברים העמוסים. קנינו את אותו רהיט-שטנץ ואפילו באותו הצבע, שיעמוד לדראון עולם בחדרו של הקטן שכל אחת הגרילה. בסוף היא שמרה לי על הציוד בעוד אני סחבתי לה לאוטו ונפרדנו לדרכינו אחרי שיחה כיפית על הילדים שלנו. שני המקרים האלו הביאו אותי למחשבה מחודשת על חברות נשית. ובאמת שיש משהו באמהות שמשנה את המשחק ומקרב נשים לאחוות אחיות אמיתית.

במהלך לימודי התואר השני (שיום יבוא ואינשאללה אסיים) יצא לי לא מעט להגות בחברות נשים, כי רבות שמעידות שהן לא אוהבות נשים, לא מסתדרות עם אחרות או אמירות כנף אחרות באותו הסגנון (שגם אני השמעתי בעבר). ובחוג למגדר (כן, יש תואר כזה), המרצות לא אחת מדברות על כוחה של התרבות בעיצובה של החברות בין נשים. אני לא אכנס לנבכי התיאוריות, מה גם שהפוסט כבר ככה מאתגר את קוראיי הגבריים, אבל בגדול יש פער עצום בין סוציאליזציה נשית לזו הגברית. גברים לומדים מגיל צעיר לשתף פעולה ונשים לשתף פעולה עם הגברים (ולא אחת עם השנייה). והנה נכנסת לתמונה האמהות וכאמור משנה הכל.

כשאת הוכפת אימא את נכנסת למועדון סגור שהוא רק של אמהות, מועדון מדהים. בן רגע נוצר חיבור אינסטינקטיבי בינך לבין נשים אחרות המאפשר שיח פתוח יותר מאי פעם. את מוצאת עצמך במעגל נשי מחבק ותומך, מעגל שהיה שקט ומוצנע לפני כן עד כדי כך שלא הבחנת בקיומו. אמהות היא חוויה בלעדית של נשים המביאה לכך שאין לנו ברירה אלא לשתף פעולה אחת עם השנייה, לחלוק, להציע, לייעץ. וכך את מגלה שזה מרגש לספר את סיפור הלידה האינטימי שלך עם בחורה שפגשת בחומוס, או לשלוף ציצי ליד חמש נשים זרות ולדעת שהן לחלוטין איתך באותה הספרה. כל שאלה הכי אגבית על הטיפול בתינוק זוכה לתשובות ארוכות ומנומקות מאמהות אחרות. זו תחושה מדהימה, מעצימה, ומרתקת. היא מקרבת אותך לאחרות, ואפילו מייצרת לך דיאלוג בין דורי, כי תאמינו לי שלסבתא של החצי יש עצות מבריקות על טיפול בזאטוטים. ומעבר לשיח יש באמת אחווה, שותפות גורל, שרק אמהות מבינות. וכמה מרגש זה לחוות מחדש את משמעותה של הנשיות שלך, ואת כוחה בתוך החברות החדשה שנולדה לך ביום שהפכת אימא. 

ההנאה שבאיטיות

לפני די הרבה זמן, כשהייתי נערה חולמנית, התגלגל לידי ספר של מילן קונדרה. גמעתי במהירות את תיאוריו, נסחפתי אחר מעלליו של טומאש, ובעיקר שחיתי במים עמוקים של עולם המבוגרים. כמובן שהרגשתי הכי בשלה לזה, ובדיעבד די ברור שלא הייתי (בלי להעליב את הדוברת בואו נגיד שהייתי ממש תמה שקראתי את הספרים האלו). והנה שנים עברו, עכשיו אני כבר רשמית גדולה, ותחושת הבשלות חלפה לה בלי שוב (ופינתה את מקומה לחוסר בטחון תמידי). ואיכשהו, כשחשבתי עם עצמי מה למדתי לאחרונה נדמה שהההנאה שבאיטיות, ושוב תודה לקונדרה, היא הדרך הכי מתומצת להגיד זאת. 

אם הייתי צריכה לשים זאת במילותיי שלי, הייתי אומרת שהאמהות לימדה אותי להניע לאט יותר את מחוגי הזמן. כי יש לה קצב שונה, קצב שמאפשר. פתאום דברים קטנים נחווים בעוצמה אחרת ודברים שבעבר היו חשובים להפליא הופכים זניחים. את פשוט צפה לך במרחב פלואידי יחד עם היצור הפלאי שלך, אבל בינינו גם כל היצורים של האמהות האחרות הופכים פלאיים ועל כל תינוק זר את מתרפקת כאחרון ילדייך (זה לא אני, זה ההורמונים. עדיין.)

ובעיקר נדמה כי היום נחלק לו למקטעים אחרים, איטיים, שיד נעלמת פרשה עליהם שמיכה מנונמת של רוגע. זה כמובן עד הרגע הזה שמקרקרת לך הבטן, נתפסת לך שכם שמאל, או שפשוט לא בא לך להרים אותו עוד פעם. ואז את מקללת את עצמך ואת הקצב האיטי המרגיז הזה שמנהל אותך ולא מאפשר לך לבצע משימות במקביל.
העולם ממשיך בשלו, זו את ששונה, ולפעמים תופסת אותך חרדה די רצינית האם אי פעם תוכלי לשוב לקצב שהיה לך פעם. וזה מוזר, כי בתור הבחורה הניורטית שאני, המשבר הראשון בהורות היה היציאה מהשגרה הקדחתנית של העבודה. פתאום שכחו להם המיילים, התמעטו הטלפונים, וההודעות הפכו כאלו שדורשות רק תצלומים של הקטן. ואני עוד ניסיתי, הייתי נכנסת אינספור פעמים למייל, עונה ביתר מהירות לוואטסאפ, ומגששת לראות אם מישהו צריך אותי. ארבעה חודשים אחרי, והמצב הפוך, לכו חפשו אותי. אם יהיה לי רגע אענה ואם לא אז אחזור, מתישהו.

מדובר בגילוי מסעיר ביותר, שכל היום שלך יכול להרגיש מלא וממלא רק מגיחה אחת לסופר, רק מקפה קצר עם חברה. והיכולת הזו, להניח את הזמן בצד, היא רק עוד מתנה אחת מבין שלל האוצרות שבאו עם הילד שלי. ויחד עם כל זה, בערך חמש פעמים ביום אני אתמלא אימה אמיתית, אביט בעיניים העגולות האלו שנאחזות בי ואשאל - אימא, אני??? זה שלי הילד הזה???

מאמא מיה

אז גם זה קרה, ולפני שישה וחצי שבועות (בדיוק!) קיבלתי את התואר החדש שלי - אימא. ואיתו הגיעה ההבנה העגומה שכל הקלישאות נכונות, לפחות בכל הנוגע אליי ואל חיי. גיליתי שלהיות אימא זו משרה תובענית ובלתי מתפשרת שלעולם לא נגמרת. אבל לעולם.  
מכירים את הלחץ הקל הזה בחזה? כשעושים צעדים משמעותיים בחייים? אז במקרה הנידון מדובר בהתקף אפילפטי. כי אין לדבר הזה פתק החלפה, או שבועיים אחריות. יש סוג של שבועיים סלחנות בזמן שאת מנסה לאזן את השק הקטן על הכתף (בעוד הראש שלו עף לקיבינימט), אבל אחרי שבועיים יש הסכמה שבשתיקה שאת כבר אמורה להתאפס על הניואנסים הקטנים, או לפחות להראות שאת מאוד מנסה.
גיליתי שכל ההורים הותיקים שאיחלו לי לישון הרבה בטרם יגיע העולל, ידעו למה. כל אחת והתינוק שלה כמובן, אבל אני הגרלתי את א' התיכוניסט. תינוק שנהנה לעשות צחוקים עם פיל הפילפילון במיטונת, להתמסטל מגז רדיאטורים עד שתיים בלילה וכזה המסרב בכל תוקף להירדם. ואז אני (אימא שלו~?!), יושבת טרוטת עיניים ומתפללת שאולי הלילה נישן מוקדם, מגלה כל פעם מחדש ששינה זה לחלשים (ליטרלי, כי רק שאת מותשת בדרגת טרואי במסלול את מצליחה להירדם לשעתיים ורבע ולהתעורר בשעה שבה כל העולם עדיין ישן כדי לתפקד כציצי).
הבנתי שלהיות אימא צעירה, זו להיות אימא מזניחה, של עצמה. כזו שיושבת ומזייפת לאוזנו של העולל בהבל בוקר בלתי מתפשר בשעה שלוש בצהריים. כזו שלובשת את אותו מכנס הפיג'מה כל השבוע, ואם הוא צובר פזם פליטות היא פשוט הופכת צד. כזו שתפתח את המקרר ותאכל את הדבר הראשון שהיא תראה, רק כדי להכניס משהו לבטן ולהמשיך במתח המבצעי הבלתי נדרש הזה, גם אם זה אומר למרוח על הלחם חרדל ותו לא. 
הפנמתי שלא משנה כמה אשתדל, וכמה חיתולי טטרא עצומי מידות יהיו פרושים למרגלותיי, תמיד אבל תמיד הפליטה של העולל תמרח. או ברוב פאר על הכתף שלי (וקצת בשיער בשביל הכיף) או שהיא תכנס בול ברווח הקטנטן שבחולצה שלו ותבטיח שאחליף לו סט בפעם החמישית הבוקר (כי גם היה לנו קקי גב ופיפי בטן על הדרך).
בושתי לגלות שנשים באמת לא יודעות לנהוג, עגלות. ושלא משנה כמה אשתדל להתנהל במרחב באלגנטיות, הטנק מרכבה שנקנה משילב בתשלומים יעלה למישהו על הרגל, יכנס בכל הכוח במשקוף, או יגיע לזוויות הזויות בזמן שאנסה לרדת מדרגות תלולות. כל הדרמה הזו מתחוללת כשבתוך האמבטיה מעורסל לו א' בנחת, מנמנם כמו שלא נמנם כל הלילה (מנוול, בחושך בפוך את ערני, ופה באמצע רוטשילד אתה ישן??).
ישנה קלישאה אחת שאני מודה שהפרכנו בצורה די יצירתית, ומסתבר שקקי לא תמיד צף. לפחות לא כזה של הנקה ששוחה לו בנחת באמבט מבייש אותך ואת ניסיונתיך להפיק מעט הנאה מאחת מהמטלות התובעניות של התפקיד החדש הזה. 
ועם כל כאבי הגדילה, ההבנות החדשות, ההסתגלות המוזרה להיות מחוץ לזמן, ישנם הרבה רגעים של התרגשות עצומה (עשית גרעפס! איזה יופי) שהלב פתאום נפתח, ואת נפעמת מהדבר הקטן הזה ולעיתים גם מאבא שלו שעזר לך להביא אותו לעולם. וכן גם הקלישאה של כל ההתחלות קשות תופסת, ואני מבינה שחיי לעולם לא יהיו אותו הדבר.

זה רק נראה ישן...

שתיים סוכר

אם רק הייתם יודעים על כל הפוסטים שלי שמחכים להם בצללים.
זה לא שאני לא כותבת.
זה שאני בעיקר מצנזרת.

והנה מצאתי לי את תחילתו של פוסט מלפני שנה בדיוק - הרהורי על המימונה.

ואז אני מגרדת בפדחת ומנסה לחשוב למה הפסקתי, ולמה צנזרתי, ושבעצם זה כתוב די בסדר.
תוהה עם עצמי לאן חתרתי עם זה.

והנה עברה שנה והמימונה כבר מאיימת, שוב נושפת בעורפי, מתקרבת בצעדי ענק.
כמובן שנזכרנו בזה שצריך להצטייד בכמויות קמח בלתי הגיוניות, וכמובן שזה היה בשעה לא סבירה, וכמובן שנכנסנו לרמי לוי באחת עשרה בלילה.
מדהים שהסופר, בוהק באורות פלורוסנט אלימים, המשיך לעבוד, ובעיקר המשיך להיות הומה. אנשים טרוטי עיניים עוד הצליחו לגייס את האנרגיות להיות אגרסיבים בטירוף, כאשר קרב של שאגות ליד הקופות הכניס את כולם למגננה.
כמה כיף פה בארץ.
חזרנו לפני כמה ימים מחופשה בארצות הברית. למעשה היה זה מחקר אנתרופולגי במסווה של חופש, כי האומה האמריקאית היא חתיכת עניין. לא הייתי שם מגיל 16, וחיכיתי, כמה חיכיתי, להיות עטופה בכל הטוב ושומן הטראנס שיש למקום הזה להציע. אני לא אומרת שהתאכזבתי, בעיקר לא בקטע של השומן טראנס, אבל לאורך כל הטיול קוננה בי תחושת אי נוחות. וזאת בשל החיוך.
כשאמריקאים מחייכים, הם חושפים שיניים, משוויצים בחניכיים ואפילו מעלים את הטון בחצי אוקטבה - How are you? 
אבל יש שם משהו שלא מסתדר. העיניים. העיניים מסגירות ייאוש, בדידות, ובעיקר ריחוק אדיר.
ואני פשוט לא יכולתי להבין את זה.
כל נותני השירות מעניקים לך מעין חיוך פלסטיקי כזה, שאתה שוכח למה בכלל נכנסת אל החנות. החיוך בעצם משדר ״אל תכנס לי למרחב הפרטי. אני מוכן לעזור לך, אבל, במרחק של 10 מטרים במינימום״.
ואיך זה מתחבר לרמי לוי באחת עשרה בלילה? או במילים אחרות - מה כן טוב באמריקה? התורים. בתור תיירים יצא לנו לעמוד לא מעט בתור. ופתאום הריחוק, השמירה על הסדר, הסבלנות לקצב של התור, ובעיקר החיוך המנומס והסולד, כל אלו יצרו חוויה נפלאה.
בא לי לטוס לאמריקה רק בשביל לעמוד בתור שוב.
ומהרגע ששבנו המנטליות המקומית מכה בך בכל עוצמתה. וגם אתה, שעד לפני רגע, עמדת בנחת מחייך חיוך רחב מדי, מתחיל למרפק בדרכך לקופה הראשית. 
אוי ישראל ארורתי.
וברמי לוי באחת עשרה בלילה אף אחד לא מחייך כבר.

אבל עזבו, למה כך, תכף חג. אז נראה שאסכם בברכת החג שלי:

שנהיה לראש התור,
שהחיים לא יחלקו מרור,
שנברא לעצמנו מסורת טובה,
שאת הלב ממתיקה.
שהחיוך על פנינו,
ישקף תמיד את הלך ליבנו
ושנמזג מזרח ומערב,
בו גם רומני מרוקאי יאהב (-:

חג שמח לכולם~!

סיפור חורפי

החורף. חושך בארבע, קור באצבעות ברגליים ורוחות המאיצות את גדילתו של שוק המטריות. אני מאוד אוהבת את החורף, זכרונות רבים וטובים נקשרים לי לתקופה הזו. בתור בת הרים ירושלמית יצא לי לא פעם לגלוש עם שקית זבל במורד הרחוב המושלג, לחטוף כווית שוקו דרגה שלוש ולצאת למסעות גשם שסופם בפריסת כל מלבושיי על ההסקה והליכת טווס בתחתונים ברחבי הבית. 

הרבה שנים עברו מאז והרי ירושלים הם מזמן זכרון נוסטלגי. היום אני בת מישור, בנופי ילדותו של החצי.

ואין לי תלונות.

בסך הכל מאוד נעים באיזור השרון. והחורף פה מאופיין במרחבי עלי חובז׳ה מפוארים. ההבנה שמרחבים אלו אכילים היא נפלאה עבורי, ויוצרת עבורינו הרפתקאות בישוליות מעולות. 

ההצלחה האחרונה היו עלי גפן עם חובז׳ה שקטפנו מאחורי הבית. השתמשנו במתכון של ארז קומורובסקי והסיר המושקע החזיק מעמד בערך יומיים.

המתכון מצורף בלינק הבא -

http://www.erez-komarovsky.co.il/recipe/117/

ולמרות שעכשיו כבר אמצע יולי, דווקא החום מזמן ארוחה קלילה. אפשר להמיר את עלי החובז׳ה העונתיים או את עלי הגפן הלא נפוצים בכרוב לבן שיש בכל סופר רענן.

בתאבון! 

אז למה לי פוליטיקה עכשיו?

אתם מכירים אותי, ואת הדרך החיננית שבה אני נוהגת להתלונן על חיי. וכן, לא אכחיש, הההתנהלות די צפופה. צפופה מספיק שכל מטען עודף נותר ללא מענה או יחס, מטלטל לו על צידה של השגרה החבוטה. המטען העודף הנוכחי היה סתימה בכיור. וכך עמד לו במוזנחותו כיור המטבח, שכל שטיפת כוס אגבית העלתה את מפלס המים עד קצהו. ואחרי המטבח מיהר להצטרף הברז באמבט, שברגע אחד, נרקב עד היסוד ועמד עקום, תלוי בין שמיים וחרסינה, מתריס כנגדנו בכל פעם שצחצחנו שיניים.
וכשיש שני כיורים בתפקוד לקוי, אין ברירה, צריך לקרוא לבעל מקצוע.
בהינתן שגם אני וגם החצי מנהלים חיי משרה-מלאה-שום-פנאי בעל המקצוע נקבע שבוע מראש לשעה שבע בערב.
עכשיו, למה שאספר לכם את כל זה בהרחבה אתם שואלים?
שאלה טובה.
בעל המקצוע, ר', זומן אלינו שבוע לפני שהתחילו כל המהומות בירושלים.
וכאן, כאן אתם כבר חושדים.
כן, ר' הוא ע', ערבי, בן-דוד, או איך שלא תגדירו.
במהלך השבוע שעבר קרו לא מעט דברים, שהופכים ביקור לילי של אינסטלטור ערבי לקצת פחות סימפטי. בעיקר אם את אישה, לבד, במושב נידח אי שם בשרון. וזה היה המצב. יותר מזה, התסיסה המרה של עיר הבירה יצרה אצלי מחושי בטן רציניים. יכול להיות שזה בגלל הסמיכות לאירועי צוק איתן, מפאת האימה מדעא"ש, או פשוט כי כל השבוע התרוצצתי כל כך הרבה שהרגשתי שאני לא יודעת מספיק על כל ניסיונות הפגיעה בזדון שקרו בשני הצדדים.
ואיזה מין מצב הזוי זה? יושבת בחורה, ברכבת בדרכה הביתה, וחשה אי נוחות אמיתית. נוסע לו ברכבו, גבר ערבי, וחש מחנק.
ובסוף ר' בא ונעמד אצלי בדלת.
ראיתי כבר על ההתחלה שהוא לחוץ - אגלי הזיעה על הקרחת, המבטא שיצא לו כבד בהרבה מבדרך כלל, והניסיון הכנה לקרוא בפני מה אני מרגישה.
ואני, גם אני לא הייתי אני. נכנס בי איזה שיעול של לחץ, ואמרתי יותר מדי פעמים "מאמי", ומי משתמש במילה המגעילה הזו בכלל.
עמדנו והסתכלנו זו בזה עייפים, מותשים, כי זה לא השגרה היומיומית שרבצה עלינו, זו השגרה הפוליטית.
בהתחלה חשבתי פשוט לא להגיד כלום. להיות היהודיה שמבקשת שירות, משלמת עליו ביד לא רחבה ודורשת חשבונית.
אבל אחרי דילמה קצרה הפטרתי "תגיד, מה יהיה?". ור' ישר הבין. שנים של התנהלות עם הצד השני, שנים של האזנה מדודה לרחשי הצינורות. משהו באנרגיה בינינו נפתח. שנינו לא ידענו אם יש יותר מדי מה לומר, ור' אמר שאלו הקיצוניים בכל צד שמביאים אותנו לנקודות הרתיחה הללו. ולא יכולתי שלא להסכים. 
אחרי שעתיים של עבודה מואמצת, ר' סיפר לי בגאווה שאני יכולה למצוא אותו ביוטיוב שעשו עליו כתבה בערוץ 2. הוא יילד את הבת שלו בעזרתה של מוקדנית של מד"א שהדריכה אותו בטלפון. תכלס, אחלה סיפור.
הסתכלתי על האיש הרגיש והמקסים שהוא. כמו אינסטלטור מיומן הוא מצא דרך לשחרר את הסתימה בצנרת, ולהסביר בדרך לא דרך שגם הוא רק מחפש את דרכו לברוח מהשגרה הזו.
אחרי שהוא הלך, וביתנו נשאר הפוך, גייסנו את מעט הכוחות שנותרו לנו בשביל לנקות ולסדר את הבאלגן.
בשנייה שסיימנו, חיי נפשי שזה היה התזמון, נכנס החתול שלנו בסערה דרך הדלת.
עכשיו,
אתם תאמינו לי שהוא צד יונה?