יום שישי, 6 בדצמבר 2013

הלגונה הכחולה

השבועיים האחרונים היו מורכבים. לא נוחים. לא נעימים. ובעיקר לא ברורים. קמתי בבוקרו של יום ראשון עם עגמומיות, מעיין תחושת מחנק שקיננה בי ולא עזבה. כיאה לנפש העדינה שאני, מצב רוחי העכור יצר שותפות ענפה עם מצבי הגופני, וסבלתי לכל אורך הזמן הזה ממיני תחלואים מפתיעים (אחסוך מכם את כל הפירוט).
המצב האפרורי בו שקעתי הציף בי שאלות קשות. הרי שום דבר לא באמת השתנה בחיי, שום דבר דרמטי לא קרה, אז למה כל בוקר הוא מאבק עיקש למול כוחות האופל? והאמת, שהגעתי למסקנה שדווקא בגלל ששום דבר לא קרה, והשגרה כל כך מובהקת, בדיוק בגלל זה נחה עליי התחושה הזו.
המאפיין הכי ברור במצב דכדכת הוא איבוד יכולת הנונשלנט. נונשלנט הוא אותו קסם (פקטיבי) שאדם אוחז בו, שגורם לו לחוש אהוד על ידי הבריות. רובנו נוטים לתפוס את עצמנו כאנשים שמעניין לשמוע ולהיות בנוכחותם. במצב דכדכת אותו הקסם מתנדף כלא היה.
מכירים את המצב הזה? שכל הערת אגב שאתם מוסיפים לשיחה פשוט מייצרת גיחוך של אי נוחות ליד הסובבים אתכם? אז ככה הייתי בשבועיים האחרונים, עם תוספת של חולשה גופנית וריפיון מצב רוח. האפקט המיידי של איבוד הנונשלנט הוא שלא רק שאתה מרגיש לא מעניין, אתה גם נורא רגיש לסובבים אותך ולהערותיהם. ואז אתה מתחיל לחוש נירוטי, ותוהה האם אי פעם תוכל לשוב לחיק הנורמה, להיות אדם בריא בגופו ובנפש, המתנהל בצורה זחוחה ומשמיע את דעותיו בכל פורום חברתי אליו הוא נקלע.
אז בינינו, הסבירות שאחזור לעצמי די גבוהה. ואני רק צריכה לשבת ולחכות. אבל בינתיים אני מרגישה כמו כוכבת יסמין הכחולה קייט בלאנשט, שנתנה הופעת אוסקר בסרטו האחרון של וודי אלן. הסרט מתמקד ביסמין (בלאנשט) אשת החברה הגבוהה שהפסידה הכל לאחר שבעלה נתפס מועל בכספים. יסמין חווה את משבר חייה כאשר היא מאבדת את כל רכושה ונאלצת לישון על הספה בבית אחותה. הסרט מהדהד בצורה מרתקת את היצירה הקאנונית "חשמלית ושמה תשוקה" וכן את היצירה המעט פחות מוכרת "חייה של רקיע עופר-טבול". בשלושת היצירות עומדות עלמות חן זהובות שיער שפשוט איבדו את הנונשלנט.
אבל עכשיו ברצינות. אני תמיד חיבבתי את וודי אלן, והאמת שגם שמרתי לו אמונים בסרטים פחות מוצלחים שאפיינו את יצירתו בשנים האחרונות. יסמין הכחולה, אשר זכה לתשבוחות, הוא בהחלט סרט מעולה. יש בו דיאלוגים שנונים, ניואנסים מוקפדים, ומיזנסצנות נהדרות. וכוחו של הסרט טמון בריקוד הטרנטולה של יסמין, אישה שאוהבים לשנוא. אז אם בא לכם לקבל קצת דכדכת, להתניע את החורף שסוף כל סוף מגיע לפתחנו, אני ממליצה בחום על הסרט הזה. ככה תוכל להצטרף אליי - כי אצלי כבר יורד גשם שבועיים.


יום ראשון, 13 באוקטובר 2013

דלעלולי פלא

זו תקופה בסימן של ריבוי. ריבוי אירועים משפחתיים, ריבוי רעיונות לבלוג וריבוי דלועים. דלועים? כן, דלועים. אבא שלי, שיזכה לחיים ארוכים וזכייה בכרטיס גירוד, הוא איש מאוד מיוחד. גם עליו אפשר להגיד הרבה. ממש הרבה. האמת ש"להגיד הרבה" זה להגיד מעט ביחס לאישיות הצבעונית שלו (וכצייר ברור שלא יכולתי להשתמש בתיאור אחר עבורו). אז הפוסט הזה צמח מתוך הרצון להגיד משהו על אבא שלי. 

בין מעלותיו הייחודיות של אבי קיימת יכולת גננות בגדר פלאית. תנו לו חלקת אדמה בגודל אדנית ממוצעת והוא יצמיח ממנה תבואה עבור משפחה מרובת ילדים. התקופה האחרונה היא בסימן דלעות. בנזוגי כבר לא סובל את הירק לנוכח ריבוי הדלעות שמגיעות אל פתחנו. בכל הזדמנות בה נפגשנו עם הוריי זכינו לקבל כמות דלעת השווה במשקלה לכל תכולת המקרר. ואחרי שבועות ארוכים של קרפצ'ו דלעת, מרק דלעת, דלעת בתנור, פירה דלעת, וסלט דלעת התייאשנו. מה אפשר לעשות עם כל כך הרבה דלעת. 
חשבתי ביני לביני שריבוי הדלעות מאוד תואם את אישיותו של אבי. אני זוכרת שמגיל צעיר הבנתי שאבא שלי אחר משל כולם. כזה שהולך עם מכנסים קצת קצרים וקצת צבעוניים מדי (חוץ מהתקופה של מכנסי ה- XBOY ואז אבא היה לבוש במכנס קצת ארוך וקצת מסורבל מדי כמיטב הבנים בכיתתי). אחד שמקלל (בחינניות) ושתמיד יסיים יום עם עוד שני כתמים על החולצה.

אבל יותר מכל אני זוכרת אותי יושבת על השיש במטבח ומביטה באבי מבשל באותה הלהיטות שהוא מצייר. שופך בנדיבות תבלינים לסיר בו נחים ירקות שנקצצו בגסות. הריקוד הדובי של אבי במטבח דבק גם בי ובאחי הקטן, שממהרים לקצוץ ולרקוח ותמיד תמיד לתבל בנדיבות. גם אפייה הייתה מנת חלקו של אבא, שתמיד היה עושה עוגות של שאריות מכל הפירות המבוגרים בקערה. אני לא זוכרת את אבא אופה שום עוגה אחרת חוץ מעוגת הפרי בספרה הדהוי של נירה שויאר. ברגע בו הובן כי יש צורך בעוגה, או כי ישנם מספיק פירות מבוגרים בקערה, היה הספר נשלף וכמו נפתח מעצמו בעמוד המוכתם והרצוי.

לצערי בשנים האחרונות ממעט אבי לאפות, אבל ריבוי הדלועים בהחלט דחף אותי לגיבושה של עוגת הדלעת הנפלאה. ההשראה היא מהמתכון של מיקי שמו לעוגת גזר לפסח.

מצרכים:
3 ביצים + 2 כפות טחינה
2/3 כוס שמן תירס (או קנולה)
כוס וחצי סוכר חום
כוס וחצי קמח מלא
3/4 כוס קורנפלור
1/2 כפית אפייה
1 כפית סודה לשתייה
1/4 כפית קינמון
קמצוץ אגוז מוסקט
4 כוסות דלעת מגוררת

1/2 כוס אגוזי מלך

חופן חמוציות


מדובר בעוגה בחושה פשוטה ומהירה:
  • בקערה של המיקסר מערבלים בעזרת וו גיטרה את הביצים והטחינה ביחד עם השמן והסוכר. מערבלים במהירות בינונית לשתי דקות.
  • בקערה נפרדת מאחדים את הקמחים עם התבלינים, הסודה ואבקת האפייה. מוסיפים לקערת המיקסר ומערבבים עד האחדה. 
  • מוסיפים את הדלעת ומערבבים עד לתערובת אחידה.
  • אני תמיד עושה את העוגה הזו בתבנית טבעת, אבל אפשר גם בתבנית עוגה סטנדרטית. שופכים את הבלילה ומפזרים מלמעלה את האגוזים ואם מתחשק גם החמוציות (או רק את החומציות. או אולי בכלל פקאנים, או צימוקים, או מה שמתחשק. תתפרעו...)


אופים ב- 180 מעלות במשך בערך 40 דקות.

העוגה לחה ונהדרת, ונשמרת כמעט שבוע (אבל לרוב נאכלת הרבה לפני כן). רצוי לאכול במתינות (:






יום חמישי, 26 בספטמבר 2013

אסירים

כשיוצא לי לראות סרט טוב קורים שני דברים במקביל. הראשון הוא שאני חשה צורך לספר את כל העלילה, כולל עצירות לתיאורים מפורטים של סצנות מפתח. השני שתחושת ייעודי המפוספס ככוכבת הוליוודית צורבת עמוק בבטני. וכך היה אתמול אחרי שחזרתי מהסרט אסירים. 
נתחיל בזה שזה ממש לא סרט פאנן. אתה מסיים את ההקרנה עם תחושת מועקה אמיתית שנדבקת כמו זפת, ממש הדרך הראויה לחתום את שמחת תורה. אבל מעבר לקשת הרגשות השליליים שהסרט מציף בך הוא גם מביא אותך לתחושת הערכה ומעט תקווה שעדיין עושים סרטים טובים אי שם בהרי הוליווד.
העלילה נפתחת עם מקרה חטיפה בשכונת פרברים אמריקאית, זוג בנות שבע נחטף מחצר ביתן בערב חג ההודיה. מרגע זה הופכת העלילה לנרטיב מסועף מרובה פניות שבו אתה רץ עם נשימה קצרה אחר שני הגיבורים - הבלש החוקר את המקרה לוקי (ג'ק ג'ילנהול) ואב אחת החטופות קלר (יו ג'קמן). השניים במירוץ נגד השעון למצוא את הילדות, כאשר כל אחד מחליט על כיוון חקירה שונה. וזהו, לא עושה לכם ספוילרים (חוץ מהטריילר שעושה את זה בשבילי).





יש הרבה סיבות למה הסרט עובד. התסריט נהדר, המוזיקה חודרת, והעריכה מעולה. הבולטים מכול היו הצילום יוצא הדופן לצד המשחק המפעים. הצילום ממחיש את הנופים הקודרים, ומכניס עמוק לחדרה בשל זוויות הצילום. ויותר מכל אלו היה משהו בקרבה של המצלמה אל הדמויות שאפשרה לצופה כמט ולהריח את הסצנה. במקביל, לכל אורכו של הסרט דנתי ביני לבין עצמי מי משחק יותר טוב ולמה.
הכריזמטי מכולם הוא ג'קמן, ובאמת, מועמדות לאוסקר כמו גם זכייה נראים באופק. אבל נאה ונוגע לא פחות הוא ג'ילנהול שנמצא בראש הרשימה שלי של "אדם שהייתי מתחתנת איתו בשידוך" לצד גידי גוב. ולמרות החולשה שלי אליו הוא מרוויח את השבח בזכות המשחק והטיקים בפנים שהוא החזיק במשך שעתיים וחצי. עוד שחקן מעולה הוא פול דאנו שמרתק אותך בתור דמותו של אלכס הגמלוני. 
את התלבושות והארט גם חשוב לציין כי הם תורמים לכך שהסרט מאוד מהודק. הירידה לפרטים מדהימה, היא מתחילה בכך שהאוכל נותר מארוחת חג ההודיה על השולחן, וממשיכה בזה שהדמויות לא מחליפות בגדים כל הסרט (כי מי מתעסק בזוטות כאלו בזמן שילדיו נחטפים). אין ספק שזה מבסס את תחושת האותנטיות של הסיטואציה מה שבהכרח מעצים את החרדה שלך כצופה.
הסרט מציף בפני הצופה את הדילמה המוסרית של כמה רחוק מותר ללכת בשביל להציל את ילדיך. הוא בונה את הדילמה לאט, קושר את הצופה אל הדמויות ורק אז שובר את תבנית הגיבור האולטימטיבי. הסרט מלכלך את ידיהם של מי שנתפסו בעיני הצופה כאנשים טובים והגבולות הנזילים בין הטובים לרעים מייצרים עומק מוסרי מרתק.  
יחד עם שורות השבחים אני באמת בדילמה האם סרט מעולה מצדיק את ליל הביעותים שעבר על כוחותינו בדמות חלום הזוי בו רצתי ביערות כחוקרת. כי יש אלימות בסרט וכמות אימה בלתי מבוטלת מה שבהחלט מבטיח שתכנסו איתו למיטה בסוף היום. אבל, אולי, רק בשל העובדה שהסרט הזה באמת אבל באמת מספק את הסחורה שווה ללכת. 


יום שבת, 27 באפריל 2013

ביקורת ספרים #4 תזמונים

איזה תזמון מזופת היה לו לגשם הזה. בלי להתחשב בכך שרובנו כבר זממנו לחלץ את עצמותינו הלבנבנות לשמש המפנקת, הוא שב לחיינו וחרב את התוכניות. ומדהים איך בכל פעם שנוחת עלינו מזג אויר משוגע, יגיע החזאי התורן עם קליפ באיכות ירודה משנת 92, שמראה שגם פעם היה מזג אויר לא הגיוני באפריל. והנה לאחר שבוע בלבד התהפכו היוצרות ואנחנו יושבים ספונים בבית מקללים בקול כל זבוב שחולק איתנו את האוויר הדחוס של השרב. 

מהפעם האחרונה שהתראינו הספקתי לשנות עיר ולשנות סטטוס - מסטודנטית ירושלמית ורווקה, הפכתי לאישה נשואה ותל אביבית. איזה תזמון אתם אומרים? אני מסכימה. אני חושבת שהתקופה האחרונה בחיי, שהייתה מאופיינת בגודש בלתי ניתן להכלה, לימדה אותי שיעור אחד ברור על החיים: חשוב לתזמן את עצמך למול היומיום הקדחתני.


הרגעים האלו של התזמונים הופכים לקריטיים באמת בתוך מערכות יחסים. ואני חושבת שזו נקודת המוצא של ספרה של יעל הדיה, רביעי בערב. שכן הכל מתחיל מתוך תזמון; שבע דמויות מתחייבות להגיע אחת לשבוע לטיפול קבוצתי.




המשוואה שמייצרת הדיה היא די פשוטה - כולנו איננו אלא תמונת ראי של הורינו. ולמרות שעל פניה נראת הצגה זו פשטנית, ההפך הוא הנכון. שכן הרומן המסועף מצליח להיות ראליסטי, עמוק, וכנה בצורה סוחפת.

מהמפגש הראשון מתחיל הספר בהתקדמות לינארית שנעה ממפגש למפגש, כאשר בכל פעם מתמקדת הסופרת באחת מהדמויות. הדיה לא רק מציגה את הדמות ברגע הנתון, אלא מפרקת את חייה לגורמים. וכך נוצר ציר זמן נוסף, המזגזג בין עבר להווה. הסופרת חוזרת לימי הילדות של דמויותיה ומציפה משקעים שאת רשמיהם היא מקשרת עד להווה של המפגשים הטעונים בקבוצת הטיפול.

הרומן מערער את הקונבנציות הקיימות בחברה על מוסד המשפחה. הדמויות כולן חוות קשיים רגשיים למול ילדיהן ולמול ציפיות החברה מהן כהורים. הדיה, שלא מפחדת לחשוף היבטים מודחקים ביחסים אלו, כותבת: "היה הרגע הזה, ואחריו באו כל האחרים, שבהם אתה לא אוהב את הילד שלך. ובתוך בליל האהבה והחמלה והרכות וכל שאר הדברים, דווקא הרגעים האלה הם שצפים, מנצנצים לך על המצפון כמו גורמטים, ואותם אתה זוכר יותר מכל האחרים, ולא רק זה: הם אלה שמגדירים אותך" (עמ' 42). 


הסיפור עד לפרקו האחרון ארוג בקפידה, שלא נאמר מתזומן. ודווקא הסיום, שהתבקש שיהיה נקודת השיא, אכזב. ויחד עם זאת, רביעי בערב, הוא ספר משובח ששווה היה לי לפנות עבורו רגע של פניות.


רביעי בערב/ יעל הדיה, הוצאת עם עובד, 464 עמודים.


יום שלישי, 12 במרץ 2013

מלנכוליית החזיתות

רצה הגורל ותקופה עמוסה לעייפה תקפה אותי מכל החזיתות.

אחרי שלושה חודשי מובטלות, שעברו עליי באור הזהוב של הבטלה, מצאתי עבודה. על הנייר, חלומה הרטוב של כל בעלת תואר ראשון (ועוד למדעי הרוח). על האספלט היה מדובר באתגר בינעירוני כותש. כיוון שהאותיות הקטנות של המשרה כללו עיר אחת גדולה - תל אביב. ולמקרה שהשמטתי זאת אני כל כולי ירושלים. ובכל זאת, באומץ ונחישות, השכמתי קום כל בוקר ויצאתי למאבק בפקקים, בקבצנים, בשעון הפנימי והחיצוני ובמטלות הבית. וכל זה עוד לפני שהספקתי לדרוך במשרד. וכך משרה נוחה של ״רק״ עשר שעות משמרת הפכה למשרת אימים שגוזלת לי 14 שעות ביום, כל יום. לקח לי רק 46 יום בשביל לפתוח בחזית חדשה - מעבר דירה.

האנלוגיה הקבועה שלי למעבר דירה היא שזה כמו תספורת. את יודעת שהגיע הרגע, ברור לך שזה נכון, ושבעצם מאוד תשמחי על הרענון. אבל דווקא ביום התספורת השיער שלך יראה מדהים מתמיד. ובחזרה לסיפור הדירה נסו לדמיין שאתם כבר שנתיים עם אותה התספורת ושבשביל לבצע את השינוי עליכם לעבור שרשרשת ביוקרטית בלתי הגיונית שכוללת: ארנונה, חשמל, מים, גז, ועד-בית ובעל דירה. עכשיו נראה אתכם הולכים להסתפר.

ובחזית אחרת - לפני שלוש וחצי הייתי בפאב. והיה שם בחור. אתם יכולים להמשיך עם הקלישאה ולראות את הסוף? אז החודש אנחנו עתידים להינשא. מאורע משמח לכל הדעות, למעט זו של הזוג המתחתן. זוג מבוהל שמוצא עצמו במירוץ אין סופי אחר הנחות תעתועים שלא קיימות. בעצב בל ישוער מגלים השניים שהפכו לקופת מזומנים, ושכל אדם עם חצי עסק בתחום איזוטרי כלשהו (הפקת מגנטים, ניפוח דובים מרקדים, צביעת מיניאטורות על הציפורניים) ישמח לתת להם הצעת מחיר מופרכת ומקוממת.

וכך מצאתי עצמי עוברת מטמורפוזה מטרידה: מהארוסה נטולת הדאגות, עם הפנאי והסבלנות האין סופיים להשוואות מחירים ולהתמקח על כל היבט בהפקת האירוע, לאשת קריירה לחוצה וניירוטית שבין אוטובוס לאוטובוס נכנעת לעוד איזה תגרן מתעשיית האימים. עוברת במהירות בלתי נתפסת מרצון לריבוי במשימות לשאיפה העמוקה רק לקצת שקט. קצת.

וביני לביני עולה בי חיוך כי זה לא במקרה שאני קוראת עכשיו את ״אל המגדלור״ של וירג׳יניה וולף. נדמה לי שרק במצב רגשי מאוד ספציפי אפשר להתמסר לכוח כתיבת זרם התודעה של הגברת. ובעוד מטלה רודפת מטלה, ומחשבה דוחקת את אחותה, דפיו של הספר הסגלגל מהווים נחמה מושלמת. אז לכל העסוקים בינינו הנה ההמלצה שלי. וולף מאפשרת באלגנטיות ורגישות נדירה ללמוד עד כמה המארג הזה שבו אנחנו אנחנו חיים צפוף להפליא. ועד כמה כל אחד מאיתנו שבוי במלנכוליית החזיתות שלו.


יום שבת, 16 בפברואר 2013

ביקורת ספרים #3 לילה אחד, מרקוביץ'

"יעקב מרקוביץ' לא היה מכוער. אין להסיק מכך שהיה יפה. ילדות קטנות לא פרצו בבכי למראהו, אך גם לא חייכו אל מול פניו. הוא היה, אפשר לומר, ממוצע לתפארת. יותר מכך: פניו של יעקב מרקוביץ' היו חסרות ייחוד להפליא. חסרות ייחוד עד כדי כך שהעין לא הצליחה להשתהות עליהן, החליקה הלאה לעצמים אחרים. עץ בפינת הרחוב. חתול בקרן זווית. כדי להמשיך ולשוטט בשיממון פניו של יעקב מרקוביץ' דרוש היה מאמץ עצום. בני אדם אינם ששים להשקיע מאמצים עצומים, וכך יצא שרק לעתים רחוקות הביטו האנשים ארוכות בפניו".

באלו המילים נפתח רומן הביכורים של איילת גונדר-גושן. ספרה, החוזר אל ימי תחילת היישוב בארץ, רחוק מלהיות ממוצע לתפארת. כעדות לכך עתידה גונדר-גושן לקבל פרס בטקס ספיר.
ספר ביכוריה מעמיד במוקדו שתי דמויות גבריות קוטביות: יעקב מרקוביץ' וחברו זאב פיינברג. הניגוד המושלם בין שני הגברים מתניע מהלך נרטיבי מעולה, כזה המעלה חיוך. מצד אחד אנו עוקבים אחרי יעקב הקטן והחיוור, וממול אנו רצים אחרי דמותו הנמרצת של זאב רחב הכתפיים. הראשון נחבא אל הכלים, בעוד השני הוא כלי רציני בנוף היישוב הנבנה.

השניים, נקראים לדגל ולוקחים חלק במבצע של הסוכנות היהודית שמסדר נישואים פיקטיביים בין גברים ישראליים לנערות יהודיות, על מנת להביאן ארצה. ברגע של התערבות גורל מרקוביץ' נישא לבלה זייגמן, האשה היפה ביותר שראה בימי חייו. בבואו לארץ מחליט אותו גבר אפרפר שלא לתת לבלה גט. החלטה תמוהה זו, היא ירית הפתיחה של הסתבכות העלילה.

מהרגע הראשון שבו אחזתי בספר הצהבהב חשתי ניחוח מוכר, ממכר, של כתיבה ישראלית על ארץ ישראל. מבחינתי, היכולת ליהנות מספרות מקור היא לא דבר ברור מאליו. לקח לי שנים, בתוספת מספר קורסים בנושא, על מנת להבין שעברית ועברים זה אחלה. שצריך לקרוא ספרות ישראלית על תקופות עבר, מתוך התנתקות מהציניות (ובחזון אוטופי מתוך חיבור מחדש לציונות, אבל לא אדרוש מכם כל כך הרבה). בכל אופן, בכוונתי לומר שגם להיסטוריה שלנו מותר להיתפס כסקסית.

ומזל שקמו סופרות כגונדר-גושן, שבהחלט עושה זאת סקסי. כי בין היתר מדברת גושן-גונדר על סקס בלי להתבייש, גורמת לנו להבין שגם בימי החלוציות, ימי החקאי והצמות, היה שמח בין בתי המשק. לדעתי זו נקודת חוזקה משמעותית של הטקסט שמייצר טיפה יותר חוצפה מזו המוכרת לנו בספרות המקומית. היבט אחר שיש לציין הוא היכולת של גונדר-גושן לייצג באמינות את נבכי נשמותיהם של גיבוריה. הסופרת, האוחזת גם בכובע של פסיכולוגית, מגיעה עמוק אל האזורים הכמוסים של הנפש ומציגה אותם לעיני הקורא. דבר זה יוצר מעורבת רגשית גבוהה.

לאורך הקריאה הורגשה השפעתם של סופרים ישראלים מוכרים, מעט מאיר שליו, קצת אשכול נבו ולעיתים ניחוח גורסמני. נדמה שגונדר-גושן בררה מה טוב באותם סופרים והצליחה לגלם זאת אל תוך עלילה מקורית ומרובת משתתפים. 
לסיכום, לילה אחד, מרקוביץ' הוא ספר שלא מתבייש להציץ מתחת לחצאית של הציונות הארצישראלית. הסיפורים האנושיים המרגשים והעומק המורגש בהם ממקמים בצדק את גונדר-גושן כסופרת חדשה וראויה בשמי הספרות הישראלית.


לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן, כנרת זמורה ביתן, 302 עמ'

יום שישי, 1 בפברואר 2013

ביקורת סרטים #2 טרנטינו ללא גבולות



הלכתי לראות את החדש של טרנטינו. רק מעצם השיק שבמשפט אני מרוצה על המהלך.  
האמת היא שמאז ומתמיד הייתה בי אהבה כנה לסרטים, כי זו עוד דרך לספר סיפורים, וזו הרי האהבה הגדולה מכולן. בעוד לספרים ישנן האותיות השחורות והדפים הלבנים (ועוד אין ספור דברים שאשמח להתפייט עליהם בפוסט אחר) לקולנוע כמות מרכיבים אדירה ומלאכת הרכבתם יחד מחייבת יד בטוחה והרבה ניסיון. תאמינו לי שאחרי סדנה בת סמסטר בבימוי סרטים אני יודעת כמה זה קשה, לראייה - חמש הדקות של פרויקט הגמר שלי היו גמגום אחד גדול ומשחק אחד גרוע (למרות שלנצח אהיה אסירת תודה לצוות השחקנים המסור). 
אז, לגבי טרנטינו. ראוי לציין, שמראש היו לי ציפיות גבוהות, וזה כידוע תמיד בעייתי. הציפיות נבעו מכך שנוצר סביב הסרט באז רציני, ומהעובדה שכל כך נהניתי ממזרים חסרי כבוד שחשבתי שהוא מצא את נוסחת הזהב ללבי. האומנם?

יצאתי מהאולם אחרי שלוש שעות, בהן בעיקר הצלבתי רגליים מפאת צורך דוחק להתפנות (ארור מי שמוכר משקאות קלים בכניסה לאולם ואז לא מאפשר לצאת להפסקה), וידעתי שיש לי ביקורת. הרגשתי כמו אדם שנכנס למסעדה אהובה, מזמין את המנה הקבועה ומגלה כי יש שף חדש בהתלמדות. זה מרגיש כמו, זה מריח כמו, אבל זה לא בדיוק זה.
מבחינתי הסרט נחלק באופן מובהק לשני חלקים. החלק הראשון מעולה. באמת, טרנטינו כמו טרנטינו. הומור שנון, אינטראקציות אנושיות מרתקות, טקסט נפלא ומשחק עוד יותר. האקספוזיציה והחיבור בין שתי הדמויות הגבריות עושים את עבודתם נאמנה, מכניסים את הצופה אל עולם הפנטזיה ומאירים בשבילו תקופה חשוכה בהיסטוריה של ארצות הברית. 
החלק השני, בו אנו מתוודעים לשלל דמויות נוספות למעט שני הגיבורים, הוא החלק בו הסרט יורד באיכותו. פתאום ישנה האטה בקצב, ריבו בפרטים, ריבוי בדיאלוגים לא חשובים, ובעיקר, המון דמויות שטוחות והמון אלימות. כן, אני יודעת שקטשופ וטרנטינו זו עסקת חבילה, אבל גם לי יש גבול מסוים (ויחסית לבחורה הוא גבול די מפתיע). הרגע בו הסרט עומד להיגמר ולחלוטין לא נגמר (כשתראו תבינו על מה אני מדברת, אני משתדלת כמה שפחות לעשות ספוילרים) היה הרגע בו חשתי כיצד גואה בי תסכול, לעזאזל איתך טרנטינו!
אבל כן ישנן בסרט מספר איכויות יוצאות דופן. ראשית, דמותו המדהימה של ד"ר שולץ (כריסטוף וולץ). האדון הנכבד הזה הוא ה-תגלית של טרנטינו בשנים האחרונות. שחקן כובש במלוא מובן המילה, כריזמטי ורגיש, מלא הומור ורצינות. מאז ומתמיד הייתה בי משיכה לשחקנים שניכר שהם טיפוסים גם מחוץ למרקע, שהם לא יכולים להתחמק מאופיים הבלתי מתפשר שמחלחל קצת פנימה, זה המקרה גם אצל וולץ. לא פחות טובים ממנו הם ליאונרדו די-קפריו, וסמאול ל. ג'קסון, וכן אהבתי גם את משחקו המיוסר של ג'יימי פוקס. היבטים מדהימים אחרים הם הצילום, התפאורה והתלבושות. אין ספק שטרנטינו מחזיק סביבו מקבץ של אנשים מוכשרים עד כאב. הסרט מוקפד, תקופתי ומצליח לרענן את הנוף ההוליוודי. 
אז מה אני אומרת? שהסרט ארוך מאוד, ומגיע לנקודה בה הוא מצליח ממש לעייף אותך. ויחד עם זאת הוא כן סרט מרתק, המציג תקופה אחרת, עושה כבוד לז'אנר המערבונים, ונותן במה לשחקנים גדולים. יש בו את רגעי החסד של טרנטינו שגורמים לך להעריך מחדש את גאונותו של הבמאי הזה. ואם נמשיך באנלוגיה למסעדה הרי שבשביל מנה ראשונה מעולה ואווירה נהדרת הייתם הולכים, גם אם העיקרית לא הכי מדהימה. אז לכו, רק בשביל שתוכלו לומר שראיתם את החדש של טרנטינו. 




.