טירת הזכוכית

נתחיל בסוף, הסוף היה פחות מזהיר מההתחלה. אבל ההתחלה הייתה הוליוודית להפליא. אחרי יום עבודה ארוך הלכתי לנבור בערימות הספרים שהוצעו למכירה בצומת ספרים. אני מאותם האנשים שהחוק שעתיד לבטל את מכירתם של ארבעה ספרים במאה באמת כואב להם.

מצד אחד, אני מתמלאת בושה על כך שסופרים שמזיעים על כתיבתו של ספר במשך חודשים ארוכים, מכניסים לכיסם בין 30 אגורות ל- 3 שקלים על כל עותק שהם מוכרים. באמת שזה מכאיב, ובעיקר הבהיר לי עד כמה לימודי הספרות היו החלטה לא כלכלית בעליל.

מצד שני, בתור לקוחה עם יד קלה על הכרטיס, ובעיקר בחנויות ספרים, אני חלק מאותם האנשים שיקנו במבצע של ארבעה במאה שמונה ספרים. ועצוב לי לחשוב שספרים, שבשנים האחרונות הפכו מצרך נגיש, יחזרו להיות מוצרים יקרים שקונים פעם ביום ההולדת.

בעודי משוטטת בעיניים רעבות בין הערימות נחה עיני על כריכה כחולה בוהקת, עליה התנוססה הכותרת טירת הזכוכית. השם צלצל נחמד, והספר היה במבצע, אז קניתי. וכבר כשאחזתי בספר, כיאה לפתיחה הוליוודיות, הרגשתי שזה נועד להיות. 

הספר האוטוביוגרפי הזה, הוא לא ספר נטול מעמד. הוא כבר שש שנים (!) מככב כרב מכר. שש שנים בעולם הספרות המשתנה תדיר, נשמע כמו פרק זמן בדיוני. ואכן הספר הצדיק את מעמדו, והוא הפך בשנייה לממתק ממכר שגזל ממני כל דקה פנויה. בשבוע שדחסתי את כל 320 עמודיו גיליתי שאני לא חדלה מלחשב כמה מאוחר אוכל למשוך בקריאה בלילה וכמה מוקדם אצטרך לקום בשביל עוד פרק. הבעיה היחידה היא שברגע שנכבשתי על ידי ספר אני לא יכולה להניח אותו עד שהוא נגמר. ולקראת הסוף, כשהדפים כבר מתמעטים, אני עצובה, מנסה להשתהות, ובסוף מוצאת עצמי קוראת במהירות כפולה בתאווה בלתי נשלטת לסיים. 

הסיפור מרתק, ומגולל את השתלשלותה של משפחת וולס. משפחה ששני ההורים בה מיאנו להתבגר ולהתברגן, והחליטו לגדל את ילדיהם בצורה שונה, מאתגרת, ובעיקר מאוד לא מתפשרת. ארבעת הילדים, ביניהם גא'נט (שהיא הסופרת והגיבורה), גדלו בתנאים קיצוניים של רעב ומעבר בין עיירות נידחות בארה"ב. ג'אנט, או כפי שמכונה על ידי אביה עז הרים, משרטטת את הדיוקן המשפחתי בצורה מרתקת. היא מתארת סיטואציות קיצוניות של הזנחה ללא כל שיפוטיות ובאופן פשטני. אופן ביטוי זה מעורר אצל הקורא תגובה רגשית מורכבת. הרי ברור שביקורת היא התגובה האינסטנקטיבית, אבל אחרי שממשיכים בקריאה מבינים שאולי אפשר לתפוס את הסיטואציות הקיצוניות בצורה מעט שונה. והסלחנות הזו מחלחלת עד לרגעי קצה בהן אתה נזעק כולך לנוכח האגוצנטריות של הוריה של ג'אנט וההחלטות התמוהות שמדרבנות אותם. הספר בשני שלישיו הראשונים מצוין ומהודק. בשליש האחרון הוא מעט מתפזר, והסיום מעט רופף, אבל זה לא פוגם מההנאה. ועל כן אני ממליצה בחום.

באחת בלילה, בדיוק ברגע שהתחילו כפות הרגליים להתקרר והכתפיים שהציצו מחוץ לשמיכה לעקצץ, סיימתי את הספר. מלאת מחשבות, השוואות ותהיות ישבתי על קצה המיטה בחוסר נחת. הסיום, שבו כל ילדי משפחת וולס, למעט האחות הצעירה מורין, מוצאים את שלוותם בשולחן מלא מזון ובתעסוקה קונבנציונאלית, היה לי מעט אפור. נדמה שלכל אורך הקריאה התחרו בתוכי שתי שאיפות מנוגדות. הראשונה שהגידול הייחודי יניב לילדי משפחת וולס חיים אלטרנטייבים. והשנייה הייתה שכל בני המשפחה ישובו ל"מוטב" (המקובל תרבותית). אודה בפניכם שמעט התאכזבתי שהאופציה השנייה ניצחה, האח הפך שוטר, האחות הפכה מאיירת וג'אנט כאמור הפכה סופרת. 

ובעוד הזמן עבר במהירות מסחררת, ואני כבר מחשבת את מעט שעות השינה עד הקימה הבלתי נמענת, תהיתי. האם מקור האכזבה הוא מהשלכות שלי על החיים שאני מנהלת, שאין להם קשר לבית הבוהמיני שבו גדלתי?

שבת קטנה ומטריפה

יש מצב שהייתה זו שבת לא כל כך מעניינת. ועל אף ולמרות אני ממש בסדר עם זה. לא קרה כלום בחדשות, כל כתבה שקראתי בעיתון התמסמסה לכדי בליל אותיות מודפסות, ומצאתי עצמי לא אחת בוהה אל החלל בחוסר מעש מנחם. במסגרת שיחות הא ודא שניהלתי עם החצי התחלנו בתחרות נוסטלגיה ונברנו בארכיון הסרטים שיש לכל אחד בראש (למען הדיוק אודה, אני נברתי ונבחתי בידענות על הבחור על כל סרט שהוא לא הכיר. שהוא מצידו הזכיר משהו שלא ראיתי פטרתי אותו בהינף יד. אין כמוני ביצירת דו שיח של הקשבה הדדית).

תוך כדי מקבילית המוחות התבהרה נקודה משמעותית אחת, שבימי הנעורים ניחנתי בחוש טעם אנין (שנשתמר עד היום), ומאוד, מאוד, אהבתי סרטי מחזמר. ברצינות, גיליתי שאני זוכרת סצנות שלמות, שירים בני חמש דקות, ופיתולי עלילה כמיטב הז'אנר. ולפני שאתם מעקמים את האף, וסוגרים בהפגנתיות את הטאב, תחשבו על זה רגע. בתכלס גם כל סרטי הילדות שלנו הם סוג של מחזמר, ואין כמו להצית ערב חברתי כושל על ידי צפייה ברגעים נבחרים ממלך האריות.

לאורך השנים הופקו בז'אנר זה לא מעט זוועתונים שהיום הם בגדר וינטאג' מופלא. ואחרי שניגנתי ביוטיוב רגעי מפתח, שמתי לנו רצועת השמעה מהסרט Hair והכרחתי את הבחור לקרוא בויקיפדיה על אלילי העבר (מה זאת אומרת מי זה ריק מוראניס?), הגיע הרגע הגורלי שבו התיישבנו למול המחשב (שחובר לטלוויזיה) וצפינו בסרט מחזמר באורך מלא. לפתוח את גלישתנו בזמן בחרנו במחזמר האימה חנות קטנה ומטריפה. ואכן הבחירה לא אכזבה, מדובר בסרט מוקפד ברמות, מעולה בביצוע ועומד בסטנדרטי האמינות של ימינו. בחיי! אודרי 2 נראת פשוט נפלא, וכל הסרט אתה לא יכול שלא לתהות איך לעזאזל עשו אותה. הקאסט נהדר, השירה מדויקת, והתפאורה מרגישה בדיוק על קו התפר שבין תאטרון לקולנוע, ויש משהו כל כך מקסים ותמים באולפן הלווידי שמרגיש כמו התפאורה בבימה.

אבל אתם יודעים מה הכי מדהים? הסוף של הסרט. כי הוא שובר את כל מה שאתם מקווים ורוצים שיקרה. כי הוא לא מתנצל, והוא לא מלוקק. ובעיקר כי הוא סוף ממש לא טוב. הסרט, שהתחיל כדרך לא מחייבת להעביר ערב משמים, הוביל לשלל תובנות. על הדרך להעביר ביקורת אז למול הדרך להעביר ביקורת היום. על העוני של אמריקה בשנות ה- 50, למול העוני שלנו בישראל ב- 2013. על נשיות וגבריות, על ערוצי תקשורת שנכחדו ועל ערוצי תקשורת שנוצרו. וככה משבת מנומנת עברתי לשבת מהורהרת, מתרפקת על היכולת של סרטים לדחוף אותי לכאלו מחשבות.  

הלגונה הכחולה

השבועיים האחרונים היו מורכבים. לא נוחים. לא נעימים. ובעיקר לא ברורים. קמתי בבוקרו של יום ראשון עם עגמומיות, מעיין תחושת מחנק שקיננה בי ולא עזבה. כיאה לנפש העדינה שאני, מצב רוחי העכור יצר שותפות ענפה עם מצבי הגופני, וסבלתי לכל אורך הזמן הזה ממיני תחלואים מפתיעים (אחסוך מכם את כל הפירוט).
המצב האפרורי בו שקעתי הציף בי שאלות קשות. הרי שום דבר לא באמת השתנה בחיי, שום דבר דרמטי לא קרה, אז למה כל בוקר הוא מאבק עיקש למול כוחות האופל? והאמת, שהגעתי למסקנה שדווקא בגלל ששום דבר לא קרה, והשגרה כל כך מובהקת, בדיוק בגלל זה נחה עליי התחושה הזו.
המאפיין הכי ברור במצב דכדכת הוא איבוד יכולת הנונשלנט. נונשלנט הוא אותו קסם (פקטיבי) שאדם אוחז בו, שגורם לו לחוש אהוד על ידי הבריות. רובנו נוטים לתפוס את עצמנו כאנשים שמעניין לשמוע ולהיות בנוכחותם. במצב דכדכת אותו הקסם מתנדף כלא היה.
מכירים את המצב הזה? שכל הערת אגב שאתם מוסיפים לשיחה פשוט מייצרת גיחוך של אי נוחות ליד הסובבים אתכם? אז ככה הייתי בשבועיים האחרונים, עם תוספת של חולשה גופנית וריפיון מצב רוח. האפקט המיידי של איבוד הנונשלנט הוא שלא רק שאתה מרגיש לא מעניין, אתה גם נורא רגיש לסובבים אותך ולהערותיהם. ואז אתה מתחיל לחוש נירוטי, ותוהה האם אי פעם תוכל לשוב לחיק הנורמה, להיות אדם בריא בגופו ובנפש, המתנהל בצורה זחוחה ומשמיע את דעותיו בכל פורום חברתי אליו הוא נקלע.
אז בינינו, הסבירות שאחזור לעצמי די גבוהה. ואני רק צריכה לשבת ולחכות. אבל בינתיים אני מרגישה כמו כוכבת יסמין הכחולה קייט בלאנשט, שנתנה הופעת אוסקר בסרטו האחרון של וודי אלן. הסרט מתמקד ביסמין (בלאנשט) אשת החברה הגבוהה שהפסידה הכל לאחר שבעלה נתפס מועל בכספים. יסמין חווה את משבר חייה כאשר היא מאבדת את כל רכושה ונאלצת לישון על הספה בבית אחותה. הסרט מהדהד בצורה מרתקת את היצירה הקאנונית "חשמלית ושמה תשוקה" וכן את היצירה המעט פחות מוכרת "חייה של רקיע עופר-טבול". בשלושת היצירות עומדות עלמות חן זהובות שיער שפשוט איבדו את הנונשלנט.
אבל עכשיו ברצינות. אני תמיד חיבבתי את וודי אלן, והאמת שגם שמרתי לו אמונים בסרטים פחות מוצלחים שאפיינו את יצירתו בשנים האחרונות. יסמין הכחולה, אשר זכה לתשבוחות, הוא בהחלט סרט מעולה. יש בו דיאלוגים שנונים, ניואנסים מוקפדים, ומיזנסצנות נהדרות. וכוחו של הסרט טמון בריקוד הטרנטולה של יסמין, אישה שאוהבים לשנוא. אז אם בא לכם לקבל קצת דכדכת, להתניע את החורף שסוף כל סוף מגיע לפתחנו, אני ממליצה בחום על הסרט הזה. ככה תוכל להצטרף אליי - כי אצלי כבר יורד גשם שבועיים.

דלעלולי פלא

זו תקופה בסימן של ריבוי. ריבוי אירועים משפחתיים, ריבוי רעיונות לבלוג וריבוי דלועים. דלועים? כן, דלועים. אבא שלי, שיזכה לחיים ארוכים וזכייה בכרטיס גירוד, הוא איש מאוד מיוחד. גם עליו אפשר להגיד הרבה. ממש הרבה. האמת ש"להגיד הרבה" זה להגיד מעט ביחס לאישיות הצבעונית שלו (וכצייר ברור שלא יכולתי להשתמש בתיאור אחר עבורו). אז הפוסט הזה צמח מתוך הרצון להגיד משהו על אבא שלי. 

בין מעלותיו הייחודיות של אבי קיימת יכולת גננות בגדר פלאית. תנו לו חלקת אדמה בגודל אדנית ממוצעת והוא יצמיח ממנה תבואה עבור משפחה מרובת ילדים. התקופה האחרונה היא בסימן דלעות. בנזוגי כבר לא סובל את הירק לנוכח ריבוי הדלעות שמגיעות אל פתחנו. בכל הזדמנות בה נפגשנו עם הוריי זכינו לקבל כמות דלעת השווה במשקלה לכל תכולת המקרר. ואחרי שבועות ארוכים של קרפצ'ו דלעת, מרק דלעת, דלעת בתנור, פירה דלעת, וסלט דלעת התייאשנו. מה אפשר לעשות עם כל כך הרבה דלעת. 
חשבתי ביני לביני שריבוי הדלעות מאוד תואם את אישיותו של אבי. אני זוכרת שמגיל צעיר הבנתי שאבא שלי אחר משל כולם. כזה שהולך עם מכנסים קצת קצרים וקצת צבעוניים מדי (חוץ מהתקופה של מכנסי ה- XBOY ואז אבא היה לבוש במכנס קצת ארוך וקצת מסורבל מדי כמיטב הבנים בכיתתי). אחד שמקלל (בחינניות) ושתמיד יסיים יום עם עוד שני כתמים על החולצה.

אבל יותר מכל אני זוכרת אותי יושבת על השיש במטבח ומביטה באבי מבשל באותה הלהיטות שהוא מצייר. שופך בנדיבות תבלינים לסיר בו נחים ירקות שנקצצו בגסות. הריקוד הדובי של אבי במטבח דבק גם בי ובאחי הקטן, שממהרים לקצוץ ולרקוח ותמיד תמיד לתבל בנדיבות. גם אפייה הייתה מנת חלקו של אבא, שתמיד היה עושה עוגות של שאריות מכל הפירות המבוגרים בקערה. אני לא זוכרת את אבא אופה שום עוגה אחרת חוץ מעוגת הפרי בספרה הדהוי של נירה שויאר. ברגע בו הובן כי יש צורך בעוגה, או כי ישנם מספיק פירות מבוגרים בקערה, היה הספר נשלף וכמו נפתח מעצמו בעמוד המוכתם והרצוי.

לצערי בשנים האחרונות ממעט אבי לאפות, אבל ריבוי הדלועים בהחלט דחף אותי לגיבושה של עוגת הדלעת הנפלאה. ההשראה היא מהמתכון של מיקי שמו לעוגת גזר לפסח.

מצרכים:
3 ביצים + 2 כפות טחינה
2/3 כוס שמן תירס (או קנולה)
כוס וחצי סוכר חום
כוס וחצי קמח מלא
3/4 כוס קורנפלור
1/2 כפית אפייה

1 כפית סודה לשתייה
1/4 כפית קינמון
קמצוץ אגוז מוסקט
4 כוסות דלעת מגוררת

1/2 כוס אגוזי מלך
חופן חמוציות


מדובר בעוגה בחושה פשוטה ומהירה:

• בקערה של המיקסר מערבלים בעזרת וו גיטרה את הביצים והטחינה ביחד עם השמן והסוכר. מערבלים במהירות בינונית לשתי דקות.
• בקערה נפרדת מאחדים את הקמחים עם התבלינים, הסודה ואבקת האפייה. מוסיפים לקערת המיקסר ומערבבים עד האחדה. 
• מוסיפים את הדלעת ומערבבים עד לתערובת אחידה.
• אני תמיד עושה את העוגה הזו בתבנית טבעת, אבל אפשר גם בתבנית עוגה סטנדרטית. שופכים את הבלילה ומפזרים מלמעלה את האגוזים ואם מתחשק גם החמוציות (או רק את החומציות. או אולי בכלל פקאנים, או צימוקים, או מה שמתחשק. תתפרעו...)

אופים ב- 180 מעלות במשך בערך 40 דקות.

העוגה לחה ונהדרת, ונשמרת כמעט שבוע (אבל לרוב נאכלת הרבה לפני כן). רצוי לאכול במתינות (:

אסירים

כשיוצא לי לראות סרט טוב קורים שני דברים במקביל. הראשון הוא שאני חשה צורך לספר את כל העלילה, כולל עצירות לתיאורים מפורטים של סצנות מפתח. השני שתחושת ייעודי המפוספס ככוכבת הוליוודית צורבת עמוק בבטני. וכך היה אתמול אחרי שחזרתי מהסרט אסירים. 
נתחיל בזה שזה ממש לא סרט פאנן. אתה מסיים את ההקרנה עם תחושת מועקה אמיתית שנדבקת כמו זפת, ממש הדרך הראויה לחתום את שמחת תורה. אבל מעבר לקשת הרגשות השליליים שהסרט מציף בך הוא גם מביא אותך לתחושת הערכה ומעט תקווה שעדיין עושים סרטים טובים אי שם בהרי הוליווד.
העלילה נפתחת עם מקרה חטיפה בשכונת פרברים אמריקאית, זוג בנות שבע נחטף מחצר ביתן בערב חג ההודיה. מרגע זה הופכת העלילה לנרטיב מסועף מרובה פניות שבו אתה רץ עם נשימה קצרה אחר שני הגיבורים - הבלש החוקר את המקרה לוקי (ג'ק ג'ילנהול) ואב אחת החטופות קלר (יו ג'קמן). השניים במירוץ נגד השעון למצוא את הילדות, כאשר כל אחד מחליט על כיוון חקירה שונה. וזהו, לא עושה לכם ספוילרים (חוץ מהטריילר שעושה את זה בשבילי).

יש הרבה סיבות למה הסרט עובד. התסריט נהדר, המוזיקה חודרת, והעריכה מעולה. הבולטים מכול היו הצילום יוצא הדופן לצד המשחק המפעים. הצילום ממחיש את הנופים הקודרים, ומכניס עמוק לחדרה בשל זוויות הצילום. ויותר מכל אלו היה משהו בקרבה של המצלמה אל הדמויות שאפשרה לצופה כמט ולהריח את הסצנה. במקביל, לכל אורכו של הסרט דנתי ביני לבין עצמי מי משחק יותר טוב ולמה.

הכריזמטי מכולם הוא ג'קמן, ובאמת, מועמדות לאוסקר כמו גם זכייה נראים באופק. אבל נאה ונוגע לא פחות הוא ג'ילנהול שנמצא בראש הרשימה שלי של "אדם שהייתי מתחתנת איתו בשידוך" לצד גידי גוב. ולמרות החולשה שלי אליו הוא מרוויח את השבח בזכות המשחק והטיקים בפנים שהוא החזיק במשך שעתיים וחצי. עוד שחקן מעולה הוא פול דאנו שמרתק אותך בתור דמותו של אלכס הגמלוני. 

את התלבושות והארט גם חשוב לציין כי הם תורמים לכך שהסרט מאוד מהודק. הירידה לפרטים מדהימה, היא מתחילה בכך שהאוכל נותר מארוחת חג ההודיה על השולחן, וממשיכה בזה שהדמויות לא מחליפות בגדים כל הסרט (כי מי מתעסק בזוטות כאלו בזמן שילדיו נחטפים). אין ספק שזה מבסס את תחושת האותנטיות של הסיטואציה מה שבהכרח מעצים את החרדה שלך כצופה.

הסרט מציף בפני הצופה את הדילמה המוסרית של כמה רחוק מותר ללכת בשביל להציל את ילדיך. הוא בונה את הדילמה לאט, קושר את הצופה אל הדמויות ורק אז שובר את תבנית הגיבור האולטימטיבי. הסרט מלכלך את ידיהם של מי שנתפסו בעיני הצופה כאנשים טובים והגבולות הנזילים בין הטובים לרעים מייצרים עומק מוסרי מרתק.  

יחד עם שורות השבחים אני באמת בדילמה האם סרט מעולה מצדיק את ליל הביעותים שעבר על כוחותינו בדמות חלום הזוי בו רצתי ביערות כחוקרת. כי יש אלימות בסרט וכמות אימה בלתי מבוטלת מה שבהחלט מבטיח שתכנסו איתו למיטה בסוף היום. אבל, אולי, רק בשל העובדה שהסרט הזה באמת אבל באמת מספק את הסחורה שווה ללכת. 

ביקורת ספרים #4 תזמונים

איזה תזמון מזופת היה לו לגשם הזה. בלי להתחשב בכך שרובנו כבר זממנו לחלץ את עצמותינו הלבנבנות לשמש המפנקת, הוא שב לחיינו וחרב את התוכניות. ומדהים איך בכל פעם שנוחת עלינו מזג אויר משוגע, יגיע החזאי התורן עם קליפ באיכות ירודה משנת 92, שמראה שגם פעם היה מזג אויר לא הגיוני באפריל. והנה לאחר שבוע בלבד התהפכו היוצרות ואנחנו יושבים ספונים בבית מקללים בקול כל זבוב שחולק איתנו את האוויר הדחוס של השרב. 

מהפעם האחרונה שהתראינו הספקתי לשנות עיר ולשנות סטטוס - מסטודנטית ירושלמית ורווקה, הפכתי לאישה נשואה ותל אביבית. איזה תזמון אתם אומרים? אני מסכימה. אני חושבת שהתקופה האחרונה בחיי, שהייתה מאופיינת בגודש בלתי ניתן להכלה, לימדה אותי שיעור אחד ברור על החיים: חשוב לתזמן את עצמך למול היומיום הקדחתני.

הרגעים האלו של התזמונים הופכים לקריטיים באמת בתוך מערכות יחסים. ואני חושבת שזו נקודת המוצא של ספרה של יעל הדיה, רביעי בערב. שכן הכל מתחיל מתוך תזמון; שבע דמויות מתחייבות להגיע אחת לשבוע לטיפול קבוצתי.

המשוואה שמייצרת הדיה היא די פשוטה - כולנו איננו אלא תמונת ראי של הורינו. ולמרות שעל פניה נראת הצגה זו פשטנית, ההפך הוא הנכון. שכן הרומן המסועף מצליח להיות ראליסטי, עמוק, וכנה בצורה סוחפת.
מהמפגש הראשון מתחיל הספר בהתקדמות לינארית שנעה ממפגש למפגש, כאשר בכל פעם מתמקדת הסופרת באחת מהדמויות. הדיה לא רק מציגה את הדמות ברגע הנתון, אלא מפרקת את חייה לגורמים. וכך נוצר ציר זמן נוסף, המזגזג בין עבר להווה. הסופרת חוזרת לימי הילדות של דמויותיה ומציפה משקעים שאת רשמיהם היא מקשרת עד להווה של המפגשים הטעונים בקבוצת הטיפול.

הרומן מערער את הקונבנציות הקיימות בחברה על מוסד המשפחה. הדמויות כולן חוות קשיים רגשיים למול ילדיהן ולמול ציפיות החברה מהן כהורים. הדיה, שלא מפחדת לחשוף היבטים מודחקים ביחסים אלו, כותבת: "היה הרגע הזה, ואחריו באו כל האחרים, שבהם אתה לא אוהב את הילד שלך. ובתוך בליל האהבה והחמלה והרכות וכל שאר הדברים, דווקא הרגעים האלה הם שצפים, מנצנצים לך על המצפון כמו גורמטים, ואותם אתה זוכר יותר מכל האחרים, ולא רק זה: הם אלה שמגדירים אותך" (עמ' 42). 

הסיפור עד לפרקו האחרון ארוג בקפידה, שלא נאמר מתזומן. ודווקא הסיום, שהתבקש שיהיה נקודת השיא, אכזב. ויחד עם זאת, רביעי בערב, הוא ספר משובח ששווה היה לי לפנות עבורו רגע של פניות.

רביעי בערב/ יעל הדיה, הוצאת עם עובד, 464 עמודים.

מלנכוליית החזיתות

רצה הגורל ותקופה עמוסה לעייפה תקפה אותי מכל החזיתות.

אחרי שלושה חודשי מובטלות, שעברו עליי באור הזהוב של הבטלה, מצאתי עבודה. על הנייר, חלומה הרטוב של כל בעלת תואר ראשון (ועוד למדעי הרוח). על האספלט היה מדובר באתגר בינעירוני כותש. כיוון שהאותיות הקטנות של המשרה כללו עיר אחת גדולה - תל אביב. ולמקרה שהשמטתי זאת אני כל כולי ירושלים. ובכל זאת, באומץ ונחישות, השכמתי קום כל בוקר ויצאתי למאבק בפקקים, בקבצנים, בשעון הפנימי והחיצוני ובמטלות הבית. וכל זה עוד לפני שהספקתי לדרוך במשרד. וכך משרה נוחה של ״רק״ עשר שעות משמרת הפכה למשרת אימים שגוזלת לי 14 שעות ביום, כל יום. לקח לי רק 46 יום בשביל לפתוח בחזית חדשה - מעבר דירה.

האנלוגיה הקבועה שלי למעבר דירה היא שזה כמו תספורת. את יודעת שהגיע הרגע, ברור לך שזה נכון, ושבעצם מאוד תשמחי על הרענון. אבל דווקא ביום התספורת השיער שלך יראה מדהים מתמיד. ובחזרה לסיפור הדירה נסו לדמיין שאתם כבר שנתיים עם אותה התספורת ושבשביל לבצע את השינוי עליכם לעבור שרשרשת ביוקרטית בלתי הגיונית שכוללת: ארנונה, חשמל, מים, גז, ועד-בית ובעל דירה. עכשיו נראה אתכם הולכים להסתפר.

ובחזית אחרת - לפני שלוש וחצי הייתי בפאב. והיה שם בחור. אתם יכולים להמשיך עם הקלישאה ולראות את הסוף? אז החודש אנחנו עתידים להינשא. מאורע משמח לכל הדעות, למעט זו של הזוג המתחתן. זוג מבוהל שמוצא עצמו במירוץ אין סופי אחר הנחות תעתועים שלא קיימות. בעצב בל ישוער מגלים השניים שהפכו לקופת מזומנים, ושכל אדם עם חצי עסק בתחום איזוטרי כלשהו (הפקת מגנטים, ניפוח דובים מרקדים, צביעת מיניאטורות על הציפורניים) ישמח לתת להם הצעת מחיר מופרכת ומקוממת.

וכך מצאתי עצמי עוברת מטמורפוזה מטרידה: מהארוסה נטולת הדאגות, עם הפנאי והסבלנות האין סופיים להשוואות מחירים ולהתמקח על כל היבט בהפקת האירוע, לאשת קריירה לחוצה וניירוטית שבין אוטובוס לאוטובוס נכנעת לעוד איזה תגרן מתעשיית האימים. עוברת במהירות בלתי נתפסת מרצון לריבוי במשימות לשאיפה העמוקה רק לקצת שקט. קצת.

וביני לביני עולה בי חיוך כי זה לא במקרה שאני קוראת עכשיו את ״אל המגדלור״ של וירג׳יניה וולף. נדמה לי שרק במצב רגשי מאוד ספציפי אפשר להתמסר לכוח כתיבת זרם התודעה של הגברת. ובעוד מטלה רודפת מטלה, ומחשבה דוחקת את אחותה, דפיו של הספר הסגלגל מהווים נחמה מושלמת. אז לכל העסוקים בינינו הנה ההמלצה שלי. וולף מאפשרת באלגנטיות ורגישות נדירה ללמוד עד כמה המארג הזה שבו אנחנו אנחנו חיים צפוף להפליא. ועד כמה כל אחד מאיתנו שבוי במלנכוליית החזיתות שלו.