יום שלישי, 5 באוגוסט 2014

א.

אדם קם בבוקר ומגלה שאיבד את הקמיצה ביד שמאל. הוא בטוח שזו העייפות המצטברת או הטשטוש בראייה של הבוקר. הוא ניגש למקלחת, מתיז מים על הפנים ומשפשף חזק את העיניים.
זה רק הבוקר.
הוא ממשיך לעצום את עיניו, שופך מעט סבון על יד ימין ומקרצף ביסודיות את עור הפנים. הוא מסיים לרחוץ את שאריות הסבון ומנגב את הפנים במגבת.
הוא מיישר מבט אל הראי, מעט מלחי ימין מחוק ודרך האיזור המחוק הוא רואה את קיר חדר הרחצה. תחושת בהלה מטפסת לו במעלה הגב, צמרמורת רצה לו בידיים, ואוויר קר זורם אל ריאותיו.
זה רק חלום.
זה רק חלום אומר לעצמו האדם, ניגש למטבח להרתיח את הקומקום. בינו לבינו הוא מנסה להתעודד. אם כבר לוותר על אצבע אז שתהיה זו הקמיצה, ואם כבר הקמיצה אז השמאלית.
הוא בוחן בסקרנות את האיזור הריק שבעבר איכלסה אצבעו.
אדם יוצא מהבית ויורד במדרגות, קצה הנעל שלו כבר מחוק. מוזר לחשוב שהריק לא מבחין בין חי לדומם. נדמה שפשוט נקטעה לה הרגל, חצי נעל עור, שחורה, איטלקית. איזו קנייה מבוזבזת.
הוא עולה על אופניו, העדר הקמיצה לא מפריע, והוא מתחיל בנסיעה. הרוח שמייצרת התנועה מקלה עליו. הוא נושם עמוק את ריח העלים הרטובים שבצד המדרכה. הוא מגביר את מהירות הפידול, דוחף בחוזקה עם רגל וחצי רגל.
פתאום הוא מאבד את שיווי המשקל והגוף קורס לימין. נעלמה האגודל. זו אבידה שמצליחה להלחיץ. האדם מרים מבט, עוד מאתיים מטר הוא בפתח המשרד. האחיזה קשה, הוא מרגיש איך בטחונו אוזל. הוא מחנה בחניית האופניים, אין טעם לנסות ולפתוח את המנעול. העדר האגודל משבש אותו כליל.
הוא מביט במראה הצדדית של רכב שחונה בסמוך, מעל לעין שמאל משתקפים השמיים, בחור שבלחי ימין רואים את הבוגונביליה של הבניין הסמוך.
הוא נכנס למשרד, הכל עוסקים בשלהם, עיניים לוטשות מבט מזוגג במסכים מרצדים. אוויר המזגנים הקר יוצא ונכנס מבעד לחורים שבפנים.
זה כבר לא חלום.
אדם קם למציאות שמוחקת חלקים ממנו, הוא עומד ונפרד מהשגרה, בעוד שברים מגופו נפרדים ממנו.

תלולית של בגדים יושבת בכניסה למשרד. העוברים ושבים מקיפים אותה, נמנעים מלגעת, תוהים בינם לבינם מי האידיוט שהשאיר אותה שם.
.

יום ראשון, 25 במאי 2014

גירל פאוואר

יש יתרונות בלהיות מאוד שונה מבן הזוג (אני כמובן אסייג ואפנה לאימא שלי על מנת לשמוע את הדעה המנוגדת). כשהפרטנר כל כך שונה ממך, מאתגר אותך, אתה למד כישורים שלעולם לא היית חושב לסגל לעצמך, או במילים פחות מליציות אתה נותן חשיבות לדברים שבעבר ממש, אבל ממש, לא עניינו אותך. 

אם הייתם אומרים לי לפני ארבע שנים שאוכל לנהל שיחה ערה עם מוכר מזוקן ו״מאגניב״ בחנות משחקי וידיאו הייתי נוחרת בבוז. והנה ארבע שנים משם ואני עומדת ומתייעצת עם החביב על איזו דמות שווה יש לקונסולה האחרונה שיצאה לשוק.
אל תשפטו אותי, זה לא אני זה החצי.
אז במסגרת כישורי ילד-בן-13-מעט-חברים-הרבה-אקנה שהעניק לי הבנזוג, גם צמחה לה היכולת לאהוב סרטי מדע בדיוני.


ארכיון משפחתי שנת 1999

תנו לי לגלות לכם מה סרט המד״ב הבא שאתם עומדים לראות, והוא מומלץ בחום גם לאלה ללא פרטנרים חובבי הז׳אנר. מדובר בסרט החדש של טום קרוז- "קצה המחר". בעיני הסרט הזה היה נכון בכל כך הרבה רמות שהוא הדריש פוסט מהיר תגובה, שנרקם בחשכת הליל (שינה זה לחלשים). זו הייתה חווית צפייה נפלאה, אבל בגלל שצפינו בו בהקרנת טרום חובה אצמצם למקסימום את הספוילרים.

בגדול מדובר בתבנית המוכרת - כדור הארץ, אי שם בעתיד הלא רחוק מדי, חייזרים, השמדת האנוש, הריסת ערים מרכזיות (הפעם דווקא באירופה). על הרקע הזה נכנס קרוז בחליפת גנרלים ו.. הוא הכי רחוק מהדמות השבלונית והקבועה שלו. מרגע ההיכרות איתו ועד שמבינים פחות או יותר מי הרעים ומי הטובים הסרט מקבל תפנית חדה ואנחנו מתחילים נרטיב חדש, די מפתיע ודי רפטטיבי (אשאיר זאת עמום לטובת אלו שכן יטריחו עצמם לקולנוע).

אבל עזבו את הנרטיב ועזבו את קרוז שנותן את ההופעה הטובה ביותר שלו מאז איש הגשם. הגיבורה האולטימטיבית היא אישה (אמילי בלאנט). ולא אחת גברית שמייצרת חוליה מחברת בין המינים, אלא נשית על אמת.
עיצוב הדמות נעשה בהקפדה, כאשר המנהיגות שבה נבנית על הערכתה כיישות אינטליגנטית עם עומק והסתכלות אסטרטגית. נכון שהיא גם מאוד יפה, עדיין אנחנו בעידן הסלפי, אבל זה ממש לא העיקר. ובשום שלב הסרט לא נופל לקיטש השחוק של תקריב עם פלייר מהצד בזמן שהיא מסיטה את המבט אל האופק. לא, היא מניפה חרבות, מחלקת פקודות ונותנת בראש לקרוז.


בלאנט נותנת בראש

אבל מעבר לכל אלו הסרט לרגע אחד לא מתעסק בזה שהיא, האישה, היא היא המנהיגה. וכאן מגיעה הגדולה האמיתית. הסרט לא מתרץ למה היא בעמדת הכוח, ולא מנסה לבנות סביב זה הסבר. ולנוכח מצב מגדרי מתוקן שכזה מצאתי עצמי בזגוגיות כפולות (למה תל מימד, למה?!) נרעשת למול המסך ולמול העולם השיוויוני שנפרש לנגד עיני.
ויש עוד המון דברים טובים. העריכה מהודקת, התסריט שנון, דמויות המשנה מתנהלות במדויק על פי כללי הז׳אנר (שוליות אבל כן נוגעות בך).
אז מה עוד צריך? סרט בדיוני פמיניסטי, משוחק להפליא, ערוך נהדר, ולא נופל לקלישאות מתבקשות. אפילו הסיום, שכמו דרש משפט עם פאתוס, נחתם באלגנטיות.
ואם בדייט השני שלנו, בו צפינו יחד לראשונה בסרט מד"ב, הייתי עסוקה ללא הרף בניסיונות פיתוי מרומזים שזכו להתעלמות הפגנתית (היי יש מצב שאת זזה מעט ?), הפעם, לא היה לו סיכוי בעודי צוהלת בכיסא וקוראת בלב YES SHE CAN!


הטריילר יעשה את הספוילרים בשמי

יום חמישי, 15 במאי 2014

המכתב שלא נכתב

פעם, כשמגזינים היו דבר שבאופנה, הייתה אמא מביאה מדי פעם את עיתון לאישה. ובאותו העיתון היה מדור קבוע של המכתב שלא נכתב. אני בטוחה שזה מעלה חיוך נוסטלגי אצל כל הקוראות (וגם אצל כמה קוראים אמיצים). 

ליקירתי הרחוקה,
טסת לך לחילופים, והבטחתי שאבוא למסיבת הפרידה. אבל החיים, והשגרה, והעבודה. פתאום המרחק בין עמק חפר להרי ירושלים נראה בלתי אפשרי. אז לא באתי. 
ואז היה לך יום הולדת וניסיתי לגוון במחווה שלא מן-המוכן-של-הפייסבוק, ולא קיבלתי תגובה.
והייתה השיחה ההיא בוויבר שלא צלחה, או ההתכתבות המקוטעת בג'ימייל.

ועכשיו אני מגייסת כוח לשבת ולכתוב לך מכתב. ופתאום המכתב הפך פוסט כי הרגשתי שאת מה שאני רוצה להגיד יותר מזוג עיניים צריכות לקרוא. 

ההתגלגלות הזו, התקשורת המבולבלת, ובכלל התקופה הזו בחיים מביאה אותי לתהיות. מרגיש לי שמהשנייה שיצאנו מכתלי האוניברסיטה החיים תפסו תאוצה. שעה הפכה לדקה, כל אירוע שנקבע חודשים קדימה מתדפק על הדלת בהפתעה (בדיוק בשנייה הזו ששמים מגבת ורוצים להיכנס למקלחת). ואני באמת לא יודעת איך בתוך כל הטרפת הזו מצליחים למצוא זמן אחד לשני.
היום הייתה לי שיחה מרתקת על הקשבה. הנחת היסוד הייתה שכל אדם רק רוצה שיקשיבו לו, והקישור הבסיסי הזה חסר אצל רוב האנשים. ואני חשבתי שאם כולם רוצים שיקשיבו להם איך תהיה להם פניות לשמוע אחרים...

את זוכרת את הימים בהם קבענו להיפגש בתחנת אוטובוס? ושיצאנו לעולם בלי היד השלישית ממותגת האפל שלנו. איך פעם הינו בעיקר בחוץ, בעוד שהיום כל יציאה מהמשרד מרגישה כמעט פולשנית. 
וכן, אני יודעת, אנחנו צעירות ויפות עכשיו. החיים שלנו נהדרים, ואין לנו משכנתא, וגם לא ילדים וגנים על הראש.
אבל למה המחשבה על כל מה שאין לי (ובעתיד יהיה מעמסה) אמורה לגרום להווה להיות יותר נסבל?!
לא מצליחה להבין את ההגיון.

נראה לי שלפני שאסחף בזרם התלונות (בכל זאת פולנייה) אני אעצור ואגיד את העיקר.
והעיקר הוא שאני מתגעגעת.
אליך ואלינו ואל השיחות היפות שניהלנו פעם.
אל הזמנים הפרה-היסטוריים שקדמו להמצאת הפייסבוק, על הנאות פשוטות כמו קרטיב נמס והליכה מחוץ לגדר של המושב. אני רוצה שתדעי שאת במחשבותיי כל הזמן, ושאני מחליטה פה ועכשיו, לעבוד חזק על הקשר הזה כשתחזרי. זה לא סתם שהמכתב הזה ציבורי..
אז כנראה שאת היית צריכה לטוס חצי עולם בשביל שאני אבין שכל האמצעים לתווך בינינו לא שווים, ואין כמו לשבת למולך ולהביט לך עמוק לכחול של העיניים.

אצלי הכל בסדר. ארבעה קירות, שתי רכבות ביום, ואין ספור מיילים בשעה. 
החצי שלי גם בטוב, הוא אחראי להקפיץ ולאסוף מהרכבת, בין לבין גם הוא יושב בין ארבעה קירות ושולח מיילים.
אנחנו גרים במושב, שזו ההחלטה הכי נפלאה שעשינו אי פעם. בית ישן, עם נינוח של נוסטלגיה. יש לנו מדשאה רחבה (טוב, בואי נהיה כנות, כמעט מדשאה, יותר חלקת עפר עם נגיעות של דשא), ויש גם חתול לבנבן ושמנמן.
מבטיחה לך הכל יחכה לך. כי כשאנשים נוסעים לחו"ל הזמן שלהם עובר אפילו יותר מהר מאלו שנמצאים בארץ...

אז ספרי יקירתי,
מה שלומך?


יום ראשון, 16 בפברואר 2014

טירת הזכוכית

נתחיל בסוף, הסוף היה פחות מזהיר מההתחלה. אבל ההתחלה הייתה הוליוודית להפליא. אחרי יום עבודה ארוך הלכתי לנבור בערימות הספרים שהוצעו למכירה בצומת ספרים. אני מאותם האנשים שהחוק שעתיד לבטל את מכירתם של ארבעה ספרים במאה באמת כואב להם.
מצד אחד, אני מתמלאת בושה על כך שסופרים שמזיעים על כתיבתו של ספר במשך חודשים ארוכים, מכניסים לכיסם בין 30 אגורות ל- 3 שקלים על כל עותק שהם מוכרים. באמת שזה מכאיב, ובעיקר הבהיר לי עד כמה לימודי הספרות היו החלטה לא כלכלית בעליל.
מצד שני, בתור לקוחה עם יד קלה על הכרטיס, ובעיקר בחנויות ספרים, אני חלק מאותם האנשים שיקנו במבצע של ארבעה במאה שמונה ספרים. ועצוב לי לחשוב שספרים, שבשנים האחרונות הפכו מצרך נגיש, יחזרו להיות מוצרים יקרים שקונים פעם ביום ההולדת.
בעודי משוטטת בעיניים רעבות בין הערימות נחה עיני על כריכה כחולה בוהקת, עליה התנוססה הכותרת טירת הזכוכית. השם צלצל נחמד, והספר היה במבצע, אז קניתי. וכבר כשאחזתי בספר, כיאה לפתיחה הוליוודיות, הרגשתי שזה נועד להיות. 
הספר האוטוביוגרפי הזה, הוא לא ספר נטול מעמד. הוא כבר שש שנים (!) מככב כרב מכר. שש שנים בעולם הספרות המשתנה תדיר, נשמע כמו פרק זמן בדיוני. ואכן הספר הצדיק את מעמדו, והוא הפך בשנייה לממתק ממכר שגזל ממני כל דקה פנויה. בשבוע שדחסתי את כל 320 עמודיו גיליתי שאני לא חדלה מלחשב כמה מאוחר אוכל למשוך בקריאה בלילה וכמה מוקדם אצטרך לקום בשביל עוד פרק. הבעיה היחידה היא שברגע שנכבשתי על ידי ספר אני לא יכולה להניח אותו עד שהוא נגמר. ולקראת הסוף, כשהדפים כבר מתמעטים, אני עצובה, מנסה להשתהות, ובסוף מוצאת עצמי קוראת במהירות כפולה בתאווה בלתי נשלטת לסיים. 
הסיפור מרתק, ומגולל את השתלשלותה של משפחת וולס. משפחה ששני ההורים בה מיאנו להתבגר ולהתברגן, והחליטו לגדל את ילדיהם בצורה שונה, מאתגרת, ובעיקר מאוד לא מתפשרת. ארבעת הילדים, ביניהם גא'נט (שהיא הסופרת והגיבורה), גדלו בתנאים קיצוניים של רעב ומעבר בין עיירות נידחות בארה"ב. ג'אנט, או כפי שמכונה על ידי אביה עז הרים, משרטטת את הדיוקן המשפחתי בצורה מרתקת. היא מתארת סיטואציות קיצוניות של הזנחה ללא כל שיפוטיות ובאופן פשטני. אופן ביטוי זה מעורר אצל הקורא תגובה רגשית מורכבת. הרי ברור שביקורת היא התגובה האינסטנקטיבית, אבל אחרי שממשיכים בקריאה מבינים שאולי אפשר לתפוס את הסיטואציות הקיצוניות בצורה מעט שונה. והסלחנות הזו מחלחלת עד לרגעי קצה בהן אתה נזעק כולך לנוכח האגוצנטריות של הוריה של ג'אנט וההחלטות התמוהות שמדרבנות אותם. הספר בשני שלישיו הראשונים מצוין ומהודק. בשליש האחרון הוא מעט מתפזר, והסיום מעט רופף, אבל זה לא פוגם מההנאה. ועל כן אני ממליצה בחום.
באחת בלילה, בדיוק ברגע שהתחילו כפות הרגליים להתקרר והכתפיים שהציצו מחוץ לשמיכה לעקצץ, סיימתי את הספר. מלאת מחשבות, השוואות ותהיות ישבתי על קצה המיטה בחוסר נחת. הסיום, שבו כל ילדי משפחת וולס, למעט האחות הצעירה מורין, מוצאים את שלוותם בשולחן מלא מזון ובתעסוקה קונבנציונאלית, היה לי מעט אפור. נדמה שלכל אורך הקריאה התחרו בתוכי שתי שאיפות מנוגדות. הראשונה שהגידול הייחודי יניב לילדי משפחת וולס חיים אלטרנטייבים. והשנייה הייתה שכל בני המשפחה ישובו ל"מוטב" (המקובל תרבותית). אודה בפניכם שמעט התאכזבתי שהאופציה השנייה ניצחה, האח הפך שוטר, האחות הפכה מאיירת וג'אנט כאמור הפכה סופרת. 
ובעוד הזמן עבר במהירות מסחררת, ואני כבר מחשבת את מעט שעות השינה עד הקימה הבלתי נמענת, תהיתי. האם מקור האכזבה הוא מהשלכות שלי על החיים שאני מנהלת, שאין להם קשר לבית הבוהמיני שבו גדלתי?



יום שבת, 28 בדצמבר 2013

שבת קטנה ומטריפה

יש מצב שהייתה זו שבת לא כל כך מעניינת. ועל אף ולמרות אני ממש בסדר עם זה. לא קרה כלום בחדשות, כל כתבה שקראתי בעיתון התמסמסה לכדי בליל אותיות מודפסות, ומצאתי עצמי לא אחת בוהה אל החלל בחוסר מעש מנחם. במסגרת שיחות הא ודא שניהלתי עם החצי התחלנו בתחרות נוסטלגיה ונברנו בארכיון הסרטים שיש לכל אחד בראש (למען הדיוק אודה, אני נברתי ונבחתי בידענות על הבחור על כל סרט שהוא לא הכיר. שהוא מצידו הזכיר משהו שלא ראיתי פטרתי אותו בהינף יד. אין כמוני ביצירת דו שיח של הקשבה הדדית).

תוך כדי מקבילית המוחות התבהרה נקודה משמעותית אחת, שבימי הנעורים ניחנתי בחוש טעם אנין (שנשתמר עד היום), ומאוד, מאוד, אהבתי סרטי מחזמר. ברצינות, גיליתי שאני זוכרת סצנות שלמות, שירים בני חמש דקות, ופיתולי עלילה כמיטב הז'אנר. ולפני שאתם מעקמים את האף, וסוגרים בהפגנתיות את הטאב, תחשבו על זה רגע. בתכלס גם כל סרטי הילדות שלנו הם סוג של מחזמר, ואין כמו להצית ערב חברתי כושל על ידי צפייה ברגעים נבחרים ממלך האריות.

לאורך השנים הופקו בז'אנר זה לא מעט זוועתונים שהיום הם בגדר וינטאג' מופלא. ואחרי שניגנתי ביוטיוב רגעי מפתח, שמתי לנו רצועת השמעה מהסרט Hair והכרחתי את הבחור לקרוא בויקיפדיה על אלילי העבר (מה זאת אומרת מי זה ריק מוראניס?), הגיע הרגע הגורלי שבו התיישבנו למול המחשב (שחובר לטלוויזיה) וצפינו בסרט מחזמר באורך מלא. לפתוח את גלישתנו בזמן בחרנו במחזמר האימה חנות קטנה ומטריפה. ואכן הבחירה לא אכזבה, מדובר בסרט מוקפד ברמות, מעולה בביצוע ועומד בסטנדרטי האמינות של ימינו. בחיי! אודרי 2 נראת פשוט נפלא, וכל הסרט אתה לא יכול שלא לתהות איך לעזאזל עשו אותה. הקאסט נהדר, השירה מדויקת, והתפאורה מרגישה בדיוק על קו התפר שבין תאטרון לקולנוע, ויש משהו כל כך מקסים ותמים באולפן הלווידי שמרגיש כמו התפאורה בבימה.

אבל אתם יודעים מה הכי מדהים? הסוף של הסרט. כי הוא שובר את כל מה שאתם מקווים ורוצים שיקרה. כי הוא לא מתנצל, והוא לא מלוקק. ובעיקר כי הוא סוף ממש לא טוב. הסרט, שהתחיל כדרך לא מחייבת להעביר ערב משמים, הוביל לשלל תובנות. על הדרך להעביר ביקורת אז למול הדרך להעביר ביקורת היום. על העוני של אמריקה בשנות ה- 50, למול העוני שלנו בישראל ב- 2013. על נשיות וגבריות, על ערוצי תקשורת שנכחדו ועל ערוצי תקשורת שנוצרו. וככה משבת מנומנת עברתי לשבת מהורהרת, מתרפקת על היכולת של סרטים לדחוף אותי לכאלו מחשבות.  


יום שישי, 6 בדצמבר 2013

הלגונה הכחולה

השבועיים האחרונים היו מורכבים. לא נוחים. לא נעימים. ובעיקר לא ברורים. קמתי בבוקרו של יום ראשון עם עגמומיות, מעיין תחושת מחנק שקיננה בי ולא עזבה. כיאה לנפש העדינה שאני, מצב רוחי העכור יצר שותפות ענפה עם מצבי הגופני, וסבלתי לכל אורך הזמן הזה ממיני תחלואים מפתיעים (אחסוך מכם את כל הפירוט).
המצב האפרורי בו שקעתי הציף בי שאלות קשות. הרי שום דבר לא באמת השתנה בחיי, שום דבר דרמטי לא קרה, אז למה כל בוקר הוא מאבק עיקש למול כוחות האופל? והאמת, שהגעתי למסקנה שדווקא בגלל ששום דבר לא קרה, והשגרה כל כך מובהקת, בדיוק בגלל זה נחה עליי התחושה הזו.
המאפיין הכי ברור במצב דכדכת הוא איבוד יכולת הנונשלנט. נונשלנט הוא אותו קסם (פקטיבי) שאדם אוחז בו, שגורם לו לחוש אהוד על ידי הבריות. רובנו נוטים לתפוס את עצמנו כאנשים שמעניין לשמוע ולהיות בנוכחותם. במצב דכדכת אותו הקסם מתנדף כלא היה.
מכירים את המצב הזה? שכל הערת אגב שאתם מוסיפים לשיחה פשוט מייצרת גיחוך של אי נוחות ליד הסובבים אתכם? אז ככה הייתי בשבועיים האחרונים, עם תוספת של חולשה גופנית וריפיון מצב רוח. האפקט המיידי של איבוד הנונשלנט הוא שלא רק שאתה מרגיש לא מעניין, אתה גם נורא רגיש לסובבים אותך ולהערותיהם. ואז אתה מתחיל לחוש נירוטי, ותוהה האם אי פעם תוכל לשוב לחיק הנורמה, להיות אדם בריא בגופו ובנפש, המתנהל בצורה זחוחה ומשמיע את דעותיו בכל פורום חברתי אליו הוא נקלע.
אז בינינו, הסבירות שאחזור לעצמי די גבוהה. ואני רק צריכה לשבת ולחכות. אבל בינתיים אני מרגישה כמו כוכבת יסמין הכחולה קייט בלאנשט, שנתנה הופעת אוסקר בסרטו האחרון של וודי אלן. הסרט מתמקד ביסמין (בלאנשט) אשת החברה הגבוהה שהפסידה הכל לאחר שבעלה נתפס מועל בכספים. יסמין חווה את משבר חייה כאשר היא מאבדת את כל רכושה ונאלצת לישון על הספה בבית אחותה. הסרט מהדהד בצורה מרתקת את היצירה הקאנונית "חשמלית ושמה תשוקה" וכן את היצירה המעט פחות מוכרת "חייה של רקיע עופר-טבול". בשלושת היצירות עומדות עלמות חן זהובות שיער שפשוט איבדו את הנונשלנט.
אבל עכשיו ברצינות. אני תמיד חיבבתי את וודי אלן, והאמת שגם שמרתי לו אמונים בסרטים פחות מוצלחים שאפיינו את יצירתו בשנים האחרונות. יסמין הכחולה, אשר זכה לתשבוחות, הוא בהחלט סרט מעולה. יש בו דיאלוגים שנונים, ניואנסים מוקפדים, ומיזנסצנות נהדרות. וכוחו של הסרט טמון בריקוד הטרנטולה של יסמין, אישה שאוהבים לשנוא. אז אם בא לכם לקבל קצת דכדכת, להתניע את החורף שסוף כל סוף מגיע לפתחנו, אני ממליצה בחום על הסרט הזה. ככה תוכל להצטרף אליי - כי אצלי כבר יורד גשם שבועיים.


יום ראשון, 13 באוקטובר 2013

דלעלולי פלא

זו תקופה בסימן של ריבוי. ריבוי אירועים משפחתיים, ריבוי רעיונות לבלוג וריבוי דלועים. דלועים? כן, דלועים. אבא שלי, שיזכה לחיים ארוכים וזכייה בכרטיס גירוד, הוא איש מאוד מיוחד. גם עליו אפשר להגיד הרבה. ממש הרבה. האמת ש"להגיד הרבה" זה להגיד מעט ביחס לאישיות הצבעונית שלו (וכצייר ברור שלא יכולתי להשתמש בתיאור אחר עבורו). אז הפוסט הזה צמח מתוך הרצון להגיד משהו על אבא שלי. 

בין מעלותיו הייחודיות של אבי קיימת יכולת גננות בגדר פלאית. תנו לו חלקת אדמה בגודל אדנית ממוצעת והוא יצמיח ממנה תבואה עבור משפחה מרובת ילדים. התקופה האחרונה היא בסימן דלעות. בנזוגי כבר לא סובל את הירק לנוכח ריבוי הדלעות שמגיעות אל פתחנו. בכל הזדמנות בה נפגשנו עם הוריי זכינו לקבל כמות דלעת השווה במשקלה לכל תכולת המקרר. ואחרי שבועות ארוכים של קרפצ'ו דלעת, מרק דלעת, דלעת בתנור, פירה דלעת, וסלט דלעת התייאשנו. מה אפשר לעשות עם כל כך הרבה דלעת. 
חשבתי ביני לביני שריבוי הדלעות מאוד תואם את אישיותו של אבי. אני זוכרת שמגיל צעיר הבנתי שאבא שלי אחר משל כולם. כזה שהולך עם מכנסים קצת קצרים וקצת צבעוניים מדי (חוץ מהתקופה של מכנסי ה- XBOY ואז אבא היה לבוש במכנס קצת ארוך וקצת מסורבל מדי כמיטב הבנים בכיתתי). אחד שמקלל (בחינניות) ושתמיד יסיים יום עם עוד שני כתמים על החולצה.

אבל יותר מכל אני זוכרת אותי יושבת על השיש במטבח ומביטה באבי מבשל באותה הלהיטות שהוא מצייר. שופך בנדיבות תבלינים לסיר בו נחים ירקות שנקצצו בגסות. הריקוד הדובי של אבי במטבח דבק גם בי ובאחי הקטן, שממהרים לקצוץ ולרקוח ותמיד תמיד לתבל בנדיבות. גם אפייה הייתה מנת חלקו של אבא, שתמיד היה עושה עוגות של שאריות מכל הפירות המבוגרים בקערה. אני לא זוכרת את אבא אופה שום עוגה אחרת חוץ מעוגת הפרי בספרה הדהוי של נירה שויאר. ברגע בו הובן כי יש צורך בעוגה, או כי ישנם מספיק פירות מבוגרים בקערה, היה הספר נשלף וכמו נפתח מעצמו בעמוד המוכתם והרצוי.

לצערי בשנים האחרונות ממעט אבי לאפות, אבל ריבוי הדלועים בהחלט דחף אותי לגיבושה של עוגת הדלעת הנפלאה. ההשראה היא מהמתכון של מיקי שמו לעוגת גזר לפסח.

מצרכים:
3 ביצים + 2 כפות טחינה
2/3 כוס שמן תירס (או קנולה)
כוס וחצי סוכר חום
כוס וחצי קמח מלא
3/4 כוס קורנפלור
1/2 כפית אפייה
1 כפית סודה לשתייה
1/4 כפית קינמון
קמצוץ אגוז מוסקט
4 כוסות דלעת מגוררת

1/2 כוס אגוזי מלך

חופן חמוציות


מדובר בעוגה בחושה פשוטה ומהירה:
  • בקערה של המיקסר מערבלים בעזרת וו גיטרה את הביצים והטחינה ביחד עם השמן והסוכר. מערבלים במהירות בינונית לשתי דקות.
  • בקערה נפרדת מאחדים את הקמחים עם התבלינים, הסודה ואבקת האפייה. מוסיפים לקערת המיקסר ומערבבים עד האחדה. 
  • מוסיפים את הדלעת ומערבבים עד לתערובת אחידה.
  • אני תמיד עושה את העוגה הזו בתבנית טבעת, אבל אפשר גם בתבנית עוגה סטנדרטית. שופכים את הבלילה ומפזרים מלמעלה את האגוזים ואם מתחשק גם החמוציות (או רק את החומציות. או אולי בכלל פקאנים, או צימוקים, או מה שמתחשק. תתפרעו...)


אופים ב- 180 מעלות במשך בערך 40 דקות.

העוגה לחה ונהדרת, ונשמרת כמעט שבוע (אבל לרוב נאכלת הרבה לפני כן). רצוי לאכול במתינות (: