ביקורת ספרים #4 תזמונים

איזה תזמון מזופת היה לו לגשם הזה. בלי להתחשב בכך שרובנו כבר זממנו לחלץ את עצמותינו הלבנבנות לשמש המפנקת, הוא שב לחיינו וחרב את התוכניות. ומדהים איך בכל פעם שנוחת עלינו מזג אויר משוגע, יגיע החזאי התורן עם קליפ באיכות ירודה משנת 92, שמראה שגם פעם היה מזג אויר לא הגיוני באפריל. והנה לאחר שבוע בלבד התהפכו היוצרות ואנחנו יושבים ספונים בבית מקללים בקול כל זבוב שחולק איתנו את האוויר הדחוס של השרב. 

מהפעם האחרונה שהתראינו הספקתי לשנות עיר ולשנות סטטוס - מסטודנטית ירושלמית ורווקה, הפכתי לאישה נשואה ותל אביבית. איזה תזמון אתם אומרים? אני מסכימה. אני חושבת שהתקופה האחרונה בחיי, שהייתה מאופיינת בגודש בלתי ניתן להכלה, לימדה אותי שיעור אחד ברור על החיים: חשוב לתזמן את עצמך למול היומיום הקדחתני.

הרגעים האלו של התזמונים הופכים לקריטיים באמת בתוך מערכות יחסים. ואני חושבת שזו נקודת המוצא של ספרה של יעל הדיה, רביעי בערב. שכן הכל מתחיל מתוך תזמון; שבע דמויות מתחייבות להגיע אחת לשבוע לטיפול קבוצתי.

המשוואה שמייצרת הדיה היא די פשוטה - כולנו איננו אלא תמונת ראי של הורינו. ולמרות שעל פניה נראת הצגה זו פשטנית, ההפך הוא הנכון. שכן הרומן המסועף מצליח להיות ראליסטי, עמוק, וכנה בצורה סוחפת.
מהמפגש הראשון מתחיל הספר בהתקדמות לינארית שנעה ממפגש למפגש, כאשר בכל פעם מתמקדת הסופרת באחת מהדמויות. הדיה לא רק מציגה את הדמות ברגע הנתון, אלא מפרקת את חייה לגורמים. וכך נוצר ציר זמן נוסף, המזגזג בין עבר להווה. הסופרת חוזרת לימי הילדות של דמויותיה ומציפה משקעים שאת רשמיהם היא מקשרת עד להווה של המפגשים הטעונים בקבוצת הטיפול.

הרומן מערער את הקונבנציות הקיימות בחברה על מוסד המשפחה. הדמויות כולן חוות קשיים רגשיים למול ילדיהן ולמול ציפיות החברה מהן כהורים. הדיה, שלא מפחדת לחשוף היבטים מודחקים ביחסים אלו, כותבת: "היה הרגע הזה, ואחריו באו כל האחרים, שבהם אתה לא אוהב את הילד שלך. ובתוך בליל האהבה והחמלה והרכות וכל שאר הדברים, דווקא הרגעים האלה הם שצפים, מנצנצים לך על המצפון כמו גורמטים, ואותם אתה זוכר יותר מכל האחרים, ולא רק זה: הם אלה שמגדירים אותך" (עמ' 42). 

הסיפור עד לפרקו האחרון ארוג בקפידה, שלא נאמר מתזומן. ודווקא הסיום, שהתבקש שיהיה נקודת השיא, אכזב. ויחד עם זאת, רביעי בערב, הוא ספר משובח ששווה היה לי לפנות עבורו רגע של פניות.

רביעי בערב/ יעל הדיה, הוצאת עם עובד, 464 עמודים.

מלנכוליית החזיתות

רצה הגורל ותקופה עמוסה לעייפה תקפה אותי מכל החזיתות.

אחרי שלושה חודשי מובטלות, שעברו עליי באור הזהוב של הבטלה, מצאתי עבודה. על הנייר, חלומה הרטוב של כל בעלת תואר ראשון (ועוד למדעי הרוח). על האספלט היה מדובר באתגר בינעירוני כותש. כיוון שהאותיות הקטנות של המשרה כללו עיר אחת גדולה - תל אביב. ולמקרה שהשמטתי זאת אני כל כולי ירושלים. ובכל זאת, באומץ ונחישות, השכמתי קום כל בוקר ויצאתי למאבק בפקקים, בקבצנים, בשעון הפנימי והחיצוני ובמטלות הבית. וכל זה עוד לפני שהספקתי לדרוך במשרד. וכך משרה נוחה של ״רק״ עשר שעות משמרת הפכה למשרת אימים שגוזלת לי 14 שעות ביום, כל יום. לקח לי רק 46 יום בשביל לפתוח בחזית חדשה - מעבר דירה.

האנלוגיה הקבועה שלי למעבר דירה היא שזה כמו תספורת. את יודעת שהגיע הרגע, ברור לך שזה נכון, ושבעצם מאוד תשמחי על הרענון. אבל דווקא ביום התספורת השיער שלך יראה מדהים מתמיד. ובחזרה לסיפור הדירה נסו לדמיין שאתם כבר שנתיים עם אותה התספורת ושבשביל לבצע את השינוי עליכם לעבור שרשרשת ביוקרטית בלתי הגיונית שכוללת: ארנונה, חשמל, מים, גז, ועד-בית ובעל דירה. עכשיו נראה אתכם הולכים להסתפר.

ובחזית אחרת - לפני שלוש וחצי הייתי בפאב. והיה שם בחור. אתם יכולים להמשיך עם הקלישאה ולראות את הסוף? אז החודש אנחנו עתידים להינשא. מאורע משמח לכל הדעות, למעט זו של הזוג המתחתן. זוג מבוהל שמוצא עצמו במירוץ אין סופי אחר הנחות תעתועים שלא קיימות. בעצב בל ישוער מגלים השניים שהפכו לקופת מזומנים, ושכל אדם עם חצי עסק בתחום איזוטרי כלשהו (הפקת מגנטים, ניפוח דובים מרקדים, צביעת מיניאטורות על הציפורניים) ישמח לתת להם הצעת מחיר מופרכת ומקוממת.

וכך מצאתי עצמי עוברת מטמורפוזה מטרידה: מהארוסה נטולת הדאגות, עם הפנאי והסבלנות האין סופיים להשוואות מחירים ולהתמקח על כל היבט בהפקת האירוע, לאשת קריירה לחוצה וניירוטית שבין אוטובוס לאוטובוס נכנעת לעוד איזה תגרן מתעשיית האימים. עוברת במהירות בלתי נתפסת מרצון לריבוי במשימות לשאיפה העמוקה רק לקצת שקט. קצת.

וביני לביני עולה בי חיוך כי זה לא במקרה שאני קוראת עכשיו את ״אל המגדלור״ של וירג׳יניה וולף. נדמה לי שרק במצב רגשי מאוד ספציפי אפשר להתמסר לכוח כתיבת זרם התודעה של הגברת. ובעוד מטלה רודפת מטלה, ומחשבה דוחקת את אחותה, דפיו של הספר הסגלגל מהווים נחמה מושלמת. אז לכל העסוקים בינינו הנה ההמלצה שלי. וולף מאפשרת באלגנטיות ורגישות נדירה ללמוד עד כמה המארג הזה שבו אנחנו אנחנו חיים צפוף להפליא. ועד כמה כל אחד מאיתנו שבוי במלנכוליית החזיתות שלו.

ביקורת ספרים #3 לילה אחד, מרקוביץ'

"יעקב מרקוביץ' לא היה מכוער. אין להסיק מכך שהיה יפה. ילדות קטנות לא פרצו בבכי למראהו, אך גם לא חייכו אל מול פניו. הוא היה, אפשר לומר, ממוצע לתפארת. יותר מכך: פניו של יעקב מרקוביץ' היו חסרות ייחוד להפליא. חסרות ייחוד עד כדי כך שהעין לא הצליחה להשתהות עליהן, החליקה הלאה לעצמים אחרים. עץ בפינת הרחוב. חתול בקרן זווית. כדי להמשיך ולשוטט בשיממון פניו של יעקב מרקוביץ' דרוש היה מאמץ עצום. בני אדם אינם ששים להשקיע מאמצים עצומים, וכך יצא שרק לעתים רחוקות הביטו האנשים ארוכות בפניו".

באלו המילים נפתח רומן הביכורים של איילת גונדר-גושן. ספרה, החוזר אל ימי תחילת היישוב בארץ, רחוק מלהיות ממוצע לתפארת. כעדות לכך עתידה גונדר-גושן לקבל פרס בטקס ספיר.
ספר ביכוריה מעמיד במוקדו שתי דמויות גבריות קוטביות: יעקב מרקוביץ' וחברו זאב פיינברג. הניגוד המושלם בין שני הגברים מתניע מהלך נרטיבי מעולה, כזה המעלה חיוך. מצד אחד אנו עוקבים אחרי יעקב הקטן והחיוור, וממול אנו רצים אחרי דמותו הנמרצת של זאב רחב הכתפיים. הראשון נחבא אל הכלים, בעוד השני הוא כלי רציני בנוף היישוב הנבנה.

השניים, נקראים לדגל ולוקחים חלק במבצע של הסוכנות היהודית שמסדר נישואים פיקטיביים בין גברים ישראליים לנערות יהודיות, על מנת להביאן ארצה. ברגע של התערבות גורל מרקוביץ' נישא לבלה זייגמן, האשה היפה ביותר שראה בימי חייו. בבואו לארץ מחליט אותו גבר אפרפר שלא לתת לבלה גט. החלטה תמוהה זו, היא ירית הפתיחה של הסתבכות העלילה.

מהרגע הראשון שבו אחזתי בספר הצהבהב חשתי ניחוח מוכר, ממכר, של כתיבה ישראלית על ארץ ישראל. מבחינתי, היכולת ליהנות מספרות מקור היא לא דבר ברור מאליו. לקח לי שנים, בתוספת מספר קורסים בנושא, על מנת להבין שעברית ועברים זה אחלה. שצריך לקרוא ספרות ישראלית על תקופות עבר, מתוך התנתקות מהציניות (ובחזון אוטופי מתוך חיבור מחדש לציונות, אבל לא אדרוש מכם כל כך הרבה). בכל אופן, בכוונתי לומר שגם להיסטוריה שלנו מותר להיתפס כסקסית.

ומזל שקמו סופרות כגונדר-גושן, שבהחלט עושה זאת סקסי. כי בין היתר מדברת גושן-גונדר על סקס בלי להתבייש, גורמת לנו להבין שגם בימי החלוציות, ימי החקאי והצמות, היה שמח בין בתי המשק. לדעתי זו נקודת חוזקה משמעותית של הטקסט שמייצר טיפה יותר חוצפה מזו המוכרת לנו בספרות המקומית. היבט אחר שיש לציין הוא היכולת של גונדר-גושן לייצג באמינות את נבכי נשמותיהם של גיבוריה. הסופרת, האוחזת גם בכובע של פסיכולוגית, מגיעה עמוק אל האזורים הכמוסים של הנפש ומציגה אותם לעיני הקורא. דבר זה יוצר מעורבת רגשית גבוהה.

לאורך הקריאה הורגשה השפעתם של סופרים ישראלים מוכרים, מעט מאיר שליו, קצת אשכול נבו ולעיתים ניחוח גורסמני. נדמה שגונדר-גושן בררה מה טוב באותם סופרים והצליחה לגלם זאת אל תוך עלילה מקורית ומרובת משתתפים. לסיכום, לילה אחד, מרקוביץ' הוא ספר שלא מתבייש להציץ מתחת לחצאית של הציונות הארצישראלית. הסיפורים האנושיים המרגשים והעומק המורגש בהם ממקמים בצדק את גונדר-גושן כסופרת חדשה וראויה בשמי הספרות הישראלית.


לילה אחד, מרקוביץ' / איילת גונדר-גושן, כנרת זמורה ביתן, 302 עמ'

ביקורת סרטים #2 טרנטינו ללא גבולות

הלכתי לראות את החדש של טרנטינו. רק מעצם השיק שבמשפט אני מרוצה על המהלך.  
האמת היא שמאז ומתמיד הייתה בי אהבה כנה לסרטים, כי זו עוד דרך לספר סיפורים, וזו הרי האהבה הגדולה מכולן. בעוד לספרים ישנן האותיות השחורות והדפים הלבנים (ועוד אין ספור דברים שאשמח להתפייט עליהם בפוסט אחר) לקולנוע כמות מרכיבים אדירה ומלאכת הרכבתם יחד מחייבת יד בטוחה והרבה ניסיון. תאמינו לי שאחרי סדנה בת סמסטר בבימוי סרטים אני יודעת כמה זה קשה, לראייה - חמש הדקות של פרויקט הגמר שלי היו גמגום אחד גדול ומשחק אחד גרוע (למרות שלנצח אהיה אסירת תודה לצוות השחקנים המסור). 
אז, לגבי טרנטינו. ראוי לציין, שמראש היו לי ציפיות גבוהות, וזה כידוע תמיד בעייתי. הציפיות נבעו מכך שנוצר סביב הסרט באז רציני, ומהעובדה שכל כך נהניתי ממזרים חסרי כבוד שחשבתי שהוא מצא את נוסחת הזהב ללבי. האומנם?

יצאתי מהאולם אחרי שלוש שעות, בהן בעיקר הצלבתי רגליים מפאת צורך דוחק להתפנות (ארור מי שמוכר משקאות קלים בכניסה לאולם ואז לא מאפשר לצאת להפסקה), וידעתי שיש לי ביקורת. הרגשתי כמו אדם שנכנס למסעדה אהובה, מזמין את המנה הקבועה ומגלה כי יש שף חדש בהתלמדות. זה מרגיש כמו, זה מריח כמו, אבל זה לא בדיוק זה.
מבחינתי הסרט נחלק באופן מובהק לשני חלקים. החלק הראשון מעולה. באמת, טרנטינו כמו טרנטינו. הומור שנון, אינטראקציות אנושיות מרתקות, טקסט נפלא ומשחק עוד יותר. האקספוזיציה והחיבור בין שתי הדמויות הגבריות עושים את עבודתם נאמנה, מכניסים את הצופה אל עולם הפנטזיה ומאירים בשבילו תקופה חשוכה בהיסטוריה של ארצות הברית. 
החלק השני, בו אנו מתוודעים לשלל דמויות נוספות למעט שני הגיבורים, הוא החלק בו הסרט יורד באיכותו. פתאום ישנה האטה בקצב, ריבו בפרטים, ריבוי בדיאלוגים לא חשובים, ובעיקר, המון דמויות שטוחות והמון אלימות. כן, אני יודעת שקטשופ וטרנטינו זו עסקת חבילה, אבל גם לי יש גבול מסוים (ויחסית לבחורה הוא גבול די מפתיע). הרגע בו הסרט עומד להיגמר ולחלוטין לא נגמר (כשתראו תבינו על מה אני מדברת, אני משתדלת כמה שפחות לעשות ספוילרים) היה הרגע בו חשתי כיצד גואה בי תסכול, לעזאזל איתך טרנטינו!
אבל כן ישנן בסרט מספר איכויות יוצאות דופן. ראשית, דמותו המדהימה של ד"ר שולץ (כריסטוף וולץ). האדון הנכבד הזה הוא ה-תגלית של טרנטינו בשנים האחרונות. שחקן כובש במלוא מובן המילה, כריזמטי ורגיש, מלא הומור ורצינות. מאז ומתמיד הייתה בי משיכה לשחקנים שניכר שהם טיפוסים גם מחוץ למרקע, שהם לא יכולים להתחמק מאופיים הבלתי מתפשר שמחלחל קצת פנימה, זה המקרה גם אצל וולץ. לא פחות טובים ממנו הם ליאונרדו די-קפריו, וסמאול ל. ג'קסון, וכן אהבתי גם את משחקו המיוסר של ג'יימי פוקס. היבטים מדהימים אחרים הם הצילום, התפאורה והתלבושות. אין ספק שטרנטינו מחזיק סביבו מקבץ של אנשים מוכשרים עד כאב. הסרט מוקפד, תקופתי ומצליח לרענן את הנוף ההוליוודי. 
אז מה אני אומרת? שהסרט ארוך מאוד, ומגיע לנקודה בה הוא מצליח ממש לעייף אותך. ויחד עם זאת הוא כן סרט מרתק, המציג תקופה אחרת, עושה כבוד לז'אנר המערבונים, ונותן במה לשחקנים גדולים. יש בו את רגעי החסד של טרנטינו שגורמים לך להעריך מחדש את גאונותו של הבמאי הזה. ואם נמשיך באנלוגיה למסעדה הרי שבשביל מנה ראשונה מעולה ואווירה נהדרת הייתם הולכים, גם אם העיקרית לא הכי מדהימה. אז לכו, רק בשביל שתוכלו לומר שראיתם את החדש של טרנטינו. 




.

I dont like Mondays

שיתנגן ברקע... 

כשדברים מעצבנים קורים לך את משוכנעת שעומדת מאחוריהם כוונה זדונית מכוונת ופרטנית, שאין, זה קורה אך ורק לך.
אז השבוע הרגשתי את ידו הנדיבה של הגורל שפינק אותי בדברים מרגיזים שקורים רק לי.
תחילה, בשל הבחירות, נפער לו יום שבת בלב השבוע. החגיגיות שבשבירת השגרה דחפה אותנו להמציא רגע לסוע הכי רחוק, לפארק הכי מוזנח, להתרפק בשמש ולקרוא לזה חופש. תוך כדי רביצה, ואכילת ממתקים לרוב, התרחשו דברים מרגיזים שקורים רק לי, שהם: התחלת צריבת עור הפנים עד למצב עגבנייה מתקדם בהשלמה נהדרת של ריח בית שחי ריחני. התחלת כאב בטן מלווה בבחילה קלילה ומצפון פנימי על הבולמוס חסר המעצורים. אבל זה עוד נסבל.
בהמשך התרחשו שני דברים מרגיזים אף יותר, הראשון הוא ששכחתי את המשקפיים שלי אי שם כמה מאות קילומטרים מבית מגורינו. והשני ששכחתי אי שם במקום לא ידוע, את מחברת חמשת-הנושאים שלי, אשר בה שוכן כל עתידי האקדמי לסמסטר הקרוב. וזה כבר ממש מעצבן לא?
למי שאין משקפיים אבקש לערוך את הסימולציה הבאה: הסתכלו בריכוז תהומי על קצה האף ואז תנסו גם לסרוק את הסביבה. התסכול וכאב הראש הקטלני הן מנת חלקו של כל אבו-ארבע באשר הוא. אבל, תחושה נוספת שלא ניתן לבטא במילים, היא תחושת התלות האדירה באותו מכשיר שברירי. הפחד שאוחז בך, כשהמשקפיים זזות ממקומן באורח פלא באמצע הליל, הוא כזה שלא ניתן לחלוק עם בעלי הראיה הטובה. אתם פשוט לא תבינו. וההבנה הכואבת שאאלץ עכשיו למשוך עד קצה היכולת של עדשות המגע (15 שעות ביום?) ועד סף דלקת העיניים היא כואבת במלוא מובן המילה.
ולגבי המחברת. איזו טרגדיה. בנזוגי ממש נאלץ לתמוך בי פיסית כשברכיי החלו לרעוד. יש סיבה שלמחשב יש גיבוי, זו התפתחות טכנולוגית שמקורה בכל אותן הטרגדיות שהתרחשו למאות אנשים עם מאות מחברות אבודות. ״איך אתה יכול להגיד שזה לא חשוב?!״ הבטתי בו בעיני עגל פצועות, ״זה כל מה שהבנתי לאורך כל הסמסטר, אף אחד לא מסכם כמוני, היו לי שם רעיונות, מתכונים, הגיגים״ וכאן נשבר קולי ליללה פצועה ונסתי לחדר השני (במרחק שלושה צעדים).
ואז הגיע יום הבחירות. שבו, כמו כולנו, הצצתי באינטנרט, התווכחתי באוטובוס, הקשבתי לרדיו, ובעיקר ידעתי שאני לא יודעת במי ולמי להצביע. זה היה כל כך מתסכל שעד אחר הצהריים של יום הבחירות התלבטתי. כבר הכנתי שורה של נימוקים ללמה מותר לא להצביע. בסוף החלטתי שאלך ואצביע ולו רק בגלל שאחיי שניהם לא יכלו להיות חלק מהילולה. אולם אז קרה דבר מעצבן. בשל היותי אחת מהמוני ירושלמים, הראה לי אתר הממשלה שאוכל להצביע בארבעה מוקדים שונים. ואז מצאתי את עצמי נזרקת בבוז משלושה קלפיות בליווי צחוק ובהצהרה של את לא מצביעה פה. אין ספק שבתור מישהי שלא רצתה להצביע עבדתי קשה, ושזה היה מרגיז. מאוד. אל תדאגו בסוף הצבעתי.
והיום החלטתי שאקום ואשנה את מזל הביש הזה, שמלווה אותי כמו מסטיק-דבוק-לנעל חדשה כבר שבוע. הלכתי נחרצת לסופרמרקט ורכשתי עיתון, מפנטזת על בוקר של כיף והעלאת מודעות לתוצאות הבחירות בשמש הנהדרת.
שבתי לדירתי לגלות שהחתול הפך את הפח ועל הדרך שבר את האגרטל ושקניתי (בחמישה שקלים שלמים) את העיתון של אתמול.
אין זה קורה רק לי!

הכובען המטורף וסיפור המסגרת

סיפור שהיה כך היה בערביה הקרירים של ירושלים. התהלכתי לי באחד מרחובותיה המוכרים וחלפתי על חנות שמזה זמן חשקתי לבחון את תכולתה. מדובר בחנות עמוסה לעייפה במסגרות, כשחלון הראווה שלה חנוק על ידי אין ספור חלונות-עץ מיותמים מתמונות. האבק, ותחושת הערפילית התמידית ריתקו אותי, וכיוון שמדובר ברחוב סמוך לדירתי, יצא לי לא פעם ולא פעמיים להאט את ההליכה ולנסות להביט פנימה. והפעם, בעודי צועדת לי במצב רוח מרומם, הייתה לי גם סיבה להיכנס, כי התגבש לו צורך במסגרת זהב לאירוע מיוחד.

כבר ברגע בו נכנסתי מהקור אל תוך החלל המבולגן הרגשתי את ההרגשה המעקצצת של תחילתה של סצנה מרתקת. מכירים את זה? שאתם מרגישים שהנה חיי היומיום יצליחו להפתיע? שאתם חייבים להציץ לפינה נסתרת בחדר כי אולי יהיה שם מישהו שיתעד את הסיטואציה, כי הרי אין שום סיכוי שדברים כאלה, ושיחות כאלו יתרחשו כך סתם.

באותה החנות נתקלתי באדם עם עיניים נוצצות ונכונות מפתיעה לדבר ללא הרף. אותו המוכר, לא חדל מלשאול אותי שאלות. ובכדי שסצנה כזו תוכל להתממש דרוש רכיב אחד מהותי נוסף והוא מצב הרוח שלך. אם היה אותו האדם מוצא אותי במצב רוח נרגן אני בטוחה ששום שיח לא היה מתאפשר. אבל, לא החלטתי עדיין אם לצערי או לשמחתי, הייתי במצב רוח טוב, ואפילו במצב רוח מתקשר. אז נשארתי, ועניתי בחיוך לכל השאלות שאותו  זר שאל (כגון מה הוריי עושים והאם הם משתכרים כראוי, ומה אני מתכננת לעשות כבוגרת החוג לספרות והאם נראה לי שאני אשתכר כראוי).

אחרי שצלחתי את עשרים דקות התחקור, פנינו לסיבה שבגינה התכנסנו בחלל המאובק, בחירת מסגרת. אותו המוכר שלף מאי שם מסגרת מוזהבת ועבה, והסביר בהתרגשות כי מדובר בעיבוד הולנדי, מהמאה העשרים (לא פחות ולא יותר), ונקב בביישנות במחיר בעל ארבע ספרות. חייכתי, ושאלתי האם יש משהו בתקציב יותר סטודנטיאלי. כשנשאלתי לפשר הסיבה לקניית המסגרת הסברתי שזה עבור רגע מיוחד שלי ושל בנזוגי. ואז זכיתי לסיפור המסגרת.

אותו המוכר הסביר לי את משנתו המגדרית, בטענתו כי העולם נחלק לצבעים וכי הגבר הוא אדום וליבתו כחולה והאישה ככוח משלים לו עובדת בצבעוניות הפוכה (הווה אומר כחולה עם ליבה אדום). ופרויד היה נאנח ברווחה בקברו, כי העיקר שהגבר הוא נקודת הייחוס. לטענת המוכר, ברגע בו השניים מחליטים להינשא, מוטל על הרבנות (בהנחה שכולנו שומרי מצוות) התפקיד הכביר של קידוש הברית בטהרת זהב, ועל כן מסומן האירוע בהלכה על ידי טבעות זהובות וכתובה יקרה. אולם, מה שמכשיל את מרבית הנישואים של ימינו הוא העדר נתינת מרחב לבן. 

אותו המוכר מאמין שעל מנת שזוגיות תעבוד על בני הזוג לכבד את פרטיות האחר ולאפשר את מקומו של הלבן ביניהם. הוא המשיך והסביר לי כי אותו רציונל של צבע קיים גם בדגלים של מדינות העולם. ואז הוסיף כי הלבן תפקידו לשמור על ניקיון, וכאשר בני זוג מתחתנים הם מביאים את הקשר ביניהם לרמה נמוכה ויומיומיות (דבר שנימק על ידי דיבור על גזים וחוסר נכונות לצחצח שיניים). אז, מסתמן שאם ברצוני לצלוח את האתגר הזה, עליי להבין שיש צבע לבן ושיש לכבד אותו.

באותו הרגע כבר ניסיתי בהחלט לסגת באלגנטיות החוצה. קשובה, קשובה, אבל כנראה שעד גבול מסוים (שעבר איפשהו בהתחלת הדיבור על הגזים). אותו המוכר, שכה נלהב היה להמשיך בהסברו, ליווה איתי לדלת, יצא איתי לרחוב, והלך עוד חמישה צעדים אחרי! ואין ספק שהחלק האחרון היה החלק המוצלח ביותר בשיחה. המוכר, שעמד באורה המעומעם של מנורת הרחוב, אמר שהדבר החשוב ביותר לתחזוק הזוגיות הוא השמירה על הפליאה שביחסים, וזה היה משפט שחדר ללבי. כי בהחלט, אין ספק שהאויב הגדול של הזוגיות (ובינינו של החיים בכלל) הוא הנפילה לשיממון.

המוכר הכריז שהניגוד לפליאה הוא השגרה. ולכן אין כל ספק שיש לשמר את הזהב שבזוגיות, ולחגוג את הפלא שבאיחוד (ולבטח בין השורות היה מוסיף שאותו פלא יראה נהדר במסגרת הולנדית). חייכתי ונפרדתי ממנו. אימצתי אל חיקי את הרוח הירושלמית, ומיהרתי לדירתנו הקטנה, מחכה לחגוג את הפלא שהוא אנחנו, ונאלצת לגלות כי החצי האדום שלי בדיוק סיים לאכול מנה גדושה של בצל טרי. 

ביקורת סרטים: לראות סרט ולשרוף (זמן)

בימי מזגי אוויר טרופים אלו, שהקור מתגנב מתחת לדלת, מתקיף משמאל של המיטה, או מכיש בדרך לאוטובוס, אין הרבה ברירה ומרבים להישאר בבית. ועם השהייה הממושכת בין ארבעת קירותיה המטים ליפול של דירתנו צצו ושבו להם הרגלי חורפיות, וביניהם הצפייה בסרטים. צפייה זו ניצחה בקלות את הקריאה, זאת מכיוון שכדי לקרוא צריך להקריב יד אחת מחוץ לשמיכה - בשביל להעביר עמוד, ואז עוד חצי כף יד - בשביל להחזיק את הספר באור המנורה. מצב עניינים זה הוא כל כך בלתי נסבל בעתות הקור שהספרים נזנחים בהבנה למען בני דודם הוויזואליים.
ובשביל לראות סרט לא צריך יותר מדי, ניתן להערים כריות ושמיכות למכביר ולתת למוח להתנמנם במצב הדמדומים שמספקת התאורה החורפית. אז יצא לנו השבוע לראות סרט נהדר, ואפילו די עדכני (כי בינינו מה הן חמש שנים?). מדובר בסרטם של האחים כהן "לקרוא ולשרוף" (burn after reading). אני מודעת היטב למעמדם האמביוולנטי של האחים, ושהם כמו כוסברה, או שאתה אוהב אותם או שתעדיף אותם רחוק ממך. ובכל זאת, בתור אחת הנמנית על המחנה הראשון (גם בנושא הכוסברה), אני חושבת שניתן להתעלם לרגע מהעובדה שזה סרט של האחים כהן ולנסות וליהנות ממנו במוזרותו. מדובר בפרודיה המאירה מחדש את ז'אנר סרטי הריגול ויוצרת 96 דקות של בימוי, משחק והפקה מוקפדים. ובעיקר 96 דקות של חיוך לנוכח ההתפתחות המהירה והמשעשעת של העלילה.
הסרט נפתח בסצנת פיטוריו של אוסבורן (ג'ון מלקוביץ') משירותו כפקיד זוטר בסוכנת ה- CIA. אוסבורן, המרבה לקלל ולשתות, די שונא את חייו וגם קצת את אשתו קייטי (טילדה סווינטון). קייטי היא רופאת ילדים קרה ונירוטית, שבוגדת באוסברון עם הארי (ג'ורג' קולוני), מאבטח לשעבר במשרד האוצר. מתוך משולש זה העלילה מסתבכת במהירות, כאשר לתמונה נוספים שני מדריכי כושר אינפנטילים, צ'אד (בראד פיט) ולינדה (פרנסס מקדורמנד), מנהל המכון שלהם כומר לשעבר בשם טד (ריצ'רד ג'נקיס) ושני סוכני CIA המשקיפים בריחוק על הסתבכות הענייניים. לכל אורכו של הסרט הדמויות פוגעות ונפגעות ולבסוף כל המהומה נפטרת, כיאה לאחים כהן, באלימות אלגנטית.
הסרט רץ במהירות, מפתיע כל פעם מחדש עם עוד טוויסט שמלווה בסאונד משובח. עבורי ההנאה הגדולה ביותר הייתה עבודתם של השחקנים. נדמה היה כי כל דמות נתפרה למידותיו של השחקן שגילם אותה, וכי כולם ביצעו את התפקיד בהנאה גדולה. המחשק הקומי ירד עד לרזולוציות הנמוכות של הבעות הפנים (או במקרה של פיט וקלוני עיוותי הפנים), תנועת הגוף (אין כמו הקרירות של סווינטון) והתלבושות (מלקוביץ' נראה פשוט נפלא בתחתוני בוקסר). בדיעבד התברר לי שהקאסט של השחקנים הורכב עוד לפני התסריט, ואכן כל דמות אכן יועדה עבור השחקן הספציפי. היבט אחר ומוצלח של הסרט הוא הצילום, שמייצר סצנות גרפיות מתוקתקות ומחזק את תחושת האבסורד הכללית. 
אז אין ספק שאני ממליצה בחום לפתוח את עונת הרביצה עם סרטם של האחים כהן, "לקרוא ולשרוף", קומדיה כיפית שמעבירה שעה וחצי ביעף ועושה טוב על הלב.

לקרוא ולשרוף, האחים כהן, 2008: 96 דקות. 

(עתיד להתפרסם בעיתון לסטודנט של חודש פברואר)