שיתנגן ברקע...
כשדברים מעצבנים קורים לך את משוכנעת שעומדת מאחוריהם כוונה זדונית מכוונת ופרטנית, שאין, זה קורה אך ורק לך.
אז השבוע הרגשתי את ידו הנדיבה של הגורל שפינק אותי בדברים מרגיזים שקורים רק לי.
תחילה, בשל הבחירות, נפער לו יום שבת בלב השבוע. החגיגיות שבשבירת השגרה דחפה אותנו להמציא רגע לסוע הכי רחוק, לפארק הכי מוזנח, להתרפק בשמש ולקרוא לזה חופש. תוך כדי רביצה, ואכילת ממתקים לרוב, התרחשו דברים מרגיזים שקורים רק לי, שהם: התחלת צריבת עור הפנים עד למצב עגבנייה מתקדם בהשלמה נהדרת של ריח בית שחי ריחני. התחלת כאב בטן מלווה בבחילה קלילה ומצפון פנימי על הבולמוס חסר המעצורים. אבל זה עוד נסבל.
בהמשך התרחשו שני דברים מרגיזים אף יותר, הראשון הוא ששכחתי את המשקפיים שלי אי שם כמה מאות קילומטרים מבית מגורינו. והשני ששכחתי אי שם במקום לא ידוע, את מחברת חמשת-הנושאים שלי, אשר בה שוכן כל עתידי האקדמי לסמסטר הקרוב. וזה כבר ממש מעצבן לא?
למי שאין משקפיים אבקש לערוך את הסימולציה הבאה: הסתכלו בריכוז תהומי על קצה האף ואז תנסו גם לסרוק את הסביבה. התסכול וכאב הראש הקטלני הן מנת חלקו של כל אבו-ארבע באשר הוא. אבל, תחושה נוספת שלא ניתן לבטא במילים, היא תחושת התלות האדירה באותו מכשיר שברירי. הפחד שאוחז בך, כשהמשקפיים זזות ממקומן באורח פלא באמצע הליל, הוא כזה שלא ניתן לחלוק עם בעלי הראיה הטובה. אתם פשוט לא תבינו. וההבנה הכואבת שאאלץ עכשיו למשוך עד קצה היכולת של עדשות המגע (15 שעות ביום?) ועד סף דלקת העיניים היא כואבת במלוא מובן המילה.
ולגבי המחברת. איזו טרגדיה. בנזוגי ממש נאלץ לתמוך בי פיסית כשברכיי החלו לרעוד. יש סיבה שלמחשב יש גיבוי, זו התפתחות טכנולוגית שמקורה בכל אותן הטרגדיות שהתרחשו למאות אנשים עם מאות מחברות אבודות. ״איך אתה יכול להגיד שזה לא חשוב?!״ הבטתי בו בעיני עגל פצועות, ״זה כל מה שהבנתי לאורך כל הסמסטר, אף אחד לא מסכם כמוני, היו לי שם רעיונות, מתכונים, הגיגים״ וכאן נשבר קולי ליללה פצועה ונסתי לחדר השני (במרחק שלושה צעדים).
ואז הגיע יום הבחירות. שבו, כמו כולנו, הצצתי באינטנרט, התווכחתי באוטובוס, הקשבתי לרדיו, ובעיקר ידעתי שאני לא יודעת במי ולמי להצביע. זה היה כל כך מתסכל שעד אחר הצהריים של יום הבחירות התלבטתי. כבר הכנתי שורה של נימוקים ללמה מותר לא להצביע. בסוף החלטתי שאלך ואצביע ולו רק בגלל שאחיי שניהם לא יכלו להיות חלק מהילולה. אולם אז קרה דבר מעצבן. בשל היותי אחת מהמוני ירושלמים, הראה לי אתר הממשלה שאוכל להצביע בארבעה מוקדים שונים. ואז מצאתי את עצמי נזרקת בבוז משלושה קלפיות בליווי צחוק ובהצהרה של את לא מצביעה פה. אין ספק שבתור מישהי שלא רצתה להצביע עבדתי קשה, ושזה היה מרגיז. מאוד. אל תדאגו בסוף הצבעתי.
והיום החלטתי שאקום ואשנה את מזל הביש הזה, שמלווה אותי כמו מסטיק-דבוק-לנעל חדשה כבר שבוע. הלכתי נחרצת לסופרמרקט ורכשתי עיתון, מפנטזת על בוקר של כיף והעלאת מודעות לתוצאות הבחירות בשמש הנהדרת.
שבתי לדירתי לגלות שהחתול הפך את הפח ועל הדרך שבר את האגרטל ושקניתי (בחמישה שקלים שלמים) את העיתון של אתמול.
אין זה קורה רק לי!
כשדברים מעצבנים קורים לך את משוכנעת שעומדת מאחוריהם כוונה זדונית מכוונת ופרטנית, שאין, זה קורה אך ורק לך.
אז השבוע הרגשתי את ידו הנדיבה של הגורל שפינק אותי בדברים מרגיזים שקורים רק לי.
תחילה, בשל הבחירות, נפער לו יום שבת בלב השבוע. החגיגיות שבשבירת השגרה דחפה אותנו להמציא רגע לסוע הכי רחוק, לפארק הכי מוזנח, להתרפק בשמש ולקרוא לזה חופש. תוך כדי רביצה, ואכילת ממתקים לרוב, התרחשו דברים מרגיזים שקורים רק לי, שהם: התחלת צריבת עור הפנים עד למצב עגבנייה מתקדם בהשלמה נהדרת של ריח בית שחי ריחני. התחלת כאב בטן מלווה בבחילה קלילה ומצפון פנימי על הבולמוס חסר המעצורים. אבל זה עוד נסבל.
בהמשך התרחשו שני דברים מרגיזים אף יותר, הראשון הוא ששכחתי את המשקפיים שלי אי שם כמה מאות קילומטרים מבית מגורינו. והשני ששכחתי אי שם במקום לא ידוע, את מחברת חמשת-הנושאים שלי, אשר בה שוכן כל עתידי האקדמי לסמסטר הקרוב. וזה כבר ממש מעצבן לא?
למי שאין משקפיים אבקש לערוך את הסימולציה הבאה: הסתכלו בריכוז תהומי על קצה האף ואז תנסו גם לסרוק את הסביבה. התסכול וכאב הראש הקטלני הן מנת חלקו של כל אבו-ארבע באשר הוא. אבל, תחושה נוספת שלא ניתן לבטא במילים, היא תחושת התלות האדירה באותו מכשיר שברירי. הפחד שאוחז בך, כשהמשקפיים זזות ממקומן באורח פלא באמצע הליל, הוא כזה שלא ניתן לחלוק עם בעלי הראיה הטובה. אתם פשוט לא תבינו. וההבנה הכואבת שאאלץ עכשיו למשוך עד קצה היכולת של עדשות המגע (15 שעות ביום?) ועד סף דלקת העיניים היא כואבת במלוא מובן המילה.
ולגבי המחברת. איזו טרגדיה. בנזוגי ממש נאלץ לתמוך בי פיסית כשברכיי החלו לרעוד. יש סיבה שלמחשב יש גיבוי, זו התפתחות טכנולוגית שמקורה בכל אותן הטרגדיות שהתרחשו למאות אנשים עם מאות מחברות אבודות. ״איך אתה יכול להגיד שזה לא חשוב?!״ הבטתי בו בעיני עגל פצועות, ״זה כל מה שהבנתי לאורך כל הסמסטר, אף אחד לא מסכם כמוני, היו לי שם רעיונות, מתכונים, הגיגים״ וכאן נשבר קולי ליללה פצועה ונסתי לחדר השני (במרחק שלושה צעדים).
ואז הגיע יום הבחירות. שבו, כמו כולנו, הצצתי באינטנרט, התווכחתי באוטובוס, הקשבתי לרדיו, ובעיקר ידעתי שאני לא יודעת במי ולמי להצביע. זה היה כל כך מתסכל שעד אחר הצהריים של יום הבחירות התלבטתי. כבר הכנתי שורה של נימוקים ללמה מותר לא להצביע. בסוף החלטתי שאלך ואצביע ולו רק בגלל שאחיי שניהם לא יכלו להיות חלק מהילולה. אולם אז קרה דבר מעצבן. בשל היותי אחת מהמוני ירושלמים, הראה לי אתר הממשלה שאוכל להצביע בארבעה מוקדים שונים. ואז מצאתי את עצמי נזרקת בבוז משלושה קלפיות בליווי צחוק ובהצהרה של את לא מצביעה פה. אין ספק שבתור מישהי שלא רצתה להצביע עבדתי קשה, ושזה היה מרגיז. מאוד. אל תדאגו בסוף הצבעתי.
והיום החלטתי שאקום ואשנה את מזל הביש הזה, שמלווה אותי כמו מסטיק-דבוק-לנעל חדשה כבר שבוע. הלכתי נחרצת לסופרמרקט ורכשתי עיתון, מפנטזת על בוקר של כיף והעלאת מודעות לתוצאות הבחירות בשמש הנהדרת.
שבתי לדירתי לגלות שהחתול הפך את הפח ועל הדרך שבר את האגרטל ושקניתי (בחמישה שקלים שלמים) את העיתון של אתמול.
אין זה קורה רק לי!
לשכוח משקפי שמש זה הכי מעצבן. כמו ילד קטן שמושך לך בחולצה, כמו כלב חמוד שמשיל שערות. כמו לשבת מתחת לעץ אורן ולהידבק בשרף. כמו להיתקע עם פנצ'ר בדרך לליל הסדר.
השבמחקאבל האמת היא, שיש באמת תכנית זדונית מאחורי כל זה! כמו שיש נזירות וצוענים ופיות, ככה יש גם יצורים שהתפקיד שלהם זה להיות המוציאים לפועל של חוקי מרפי. ראבק.