שבוע כזה כבר מזמן לא היה במחוזותינו.
גויסתי למילואים, בערך שבועיים אחרי שתרמתי בגאון עשרה ימים למבצע עמוד ענן. אך כיוון שכרגע אני בסטטוס של "מובטלות ודחיינות אקדמית" (להבהרה ראו דילמה. דילמות.) הבנתי שלא אצליח להתחמק מרוע הגזרה, אז ארזתי מדי ב' ויצאתי לחזית. ביליתי ארבעה ימים הזויים בין בית-ליד לבין בית קטן בערבה, בין לישון במגורים מוזנחים להחריד לבין להתכדרר ולנמנם ברכב במשך ארבע שעות. מסקנתי המתבקשת היא כי מוזרים חייהם של משרתי המילואים. בו ברגע בו עולים על מדי הב', ומרגישים את נחמת ומחשכת בד החאקי, מיד פורקים כל עול: נלחמים בחירוף נפש על תנאי שירות (כי אם כבר לא בבית אז ברור שרוצים לישון המון ולאוכל עוד יותר), זונחים את כל המחויבות של "האזרחות", וכן אוכלים פלאפל עם אקסטרה צ'יפס. בעשר בבוקר. בכל זאת מילואים.
אבל האמת שהחתימה המשמעותית ביותר של שבוע זה היה הנחיתה מהמילואים הישר להלוויתו של סבו של בנזוגי. איזידור טובול, הידוע בכינויי פפי, נפטר בשיבה טובה. ויפה השעה בה בחר ללכת, שבוע אחרי יום הולדתו השמונים ותשע. בפעם האחרונה בה נפגשנו, כבר ידענו שהסוף קרוב. עלינו במעלית, אני ובנזוגי, לקומה האחרונה בבית החולים בו איזידור אושפז. לאחרונה יצא לי לשמוע על מבצע לשינוי תדמיתי שנערך במספר בתי חולים בארץ, כאשר פניהם עברו מתיחה קוסמטית - הקומות נצבעו מחדש, הקירות התעטפו תמונות מעודדות, ובעיקר עוצבו להם מחדש מצעי בית החולים, על מנת שיעבירו תחושת אופטימיות.
ההתמודדות עם השלב האחרון בחייו של אדם היא התמודדות מאוד מורכבת. בעיקר לאותו האדם, כפי שיצא לי לשמוע לא פעם מפי סבתי, אבל גם עבורך המביט מהצד. שכן כאשר אדם יקר לך מתבגר, אתה עד להפיכת הזמן חמדן יותר ויותר, כאשר הוא חוטף בכוח מאותו האדם חיות וחיוניות. בגדול, נדמה שהכוונה היא שעם הזמן תצמח בך ההבנה וההשלמה שזו דרכו של עולם, אבל לא תמיד זה מצליח. למשל, אני, מאוד מפחדת מתהליך הזקנה וכפועל יוצא מכך אני גם די חוששת מאנשים קשישים. הנה וידוי לא חינני לגביי. אני חושבת שהחולשה של גופם, שהיא כל כך מוחלטת, חד משמעית, מהווה איום גדול מדי עבור הבחורה הלא-החלטית שאני. מדהים אותי לראות שקיים שלב בחיים האלו שאין לך בו בחירה, אתה תזדקן וזה נתון. ועכשיו אל תתווכח.
בכל אופן, באותו הרגע, שיצאנו מהמעלית וניגשנו בחשש אל עבר מיטתו של פפי, זכינו בהפתעה חד פעמית באמת. רכנו, כל השישה שהיינו, סביב מיטתו בפנים דאוגות, ואילו הוא, שכוב מצונף, החזיר לנו חיוך מאיר. עטוף במצעי בית החולים היה איזידור מלא אושר. פניו קרנו, עיניו הכחולות זהרו בטהרתן ובעיקר, את פניו הקיפו צבעי הפסטל הנפלאים של המצעים (אז תודה לפרויקט השדרוג).
והרגע הזה, בו הדאגה שלנו פגשה את השאננות המלאה שלו, היה רגע של רגש אמיתי, אנושי. מתוך החיוך יצא לאיזידור צחוק משוחרר ושמח, הוא באמת ובכנות כבר לא פחד, וכבר לא הרגיש את שחיקת הזמן בגופו.
אבל מדהים מכך, הייתה הקרבה הבלתי נתפסת שהייתה בין פפי לבין תינוק, עטוף במצעיו, ראשו הקירח מונח ברכות על הכר ומבטו החד לא מאפשר להבין אם יש שם הבנה. ממש כמו ליישר מבט אל תוך עיניו של עולל.
אני חושבת שבאותו הרגע זנחתי, דבר לא טרוויאלי בהחלט, את רגשות הסלידה והפחד שמלווים אותי במפגש עם זקנה, והייתי כולי שם. מכילה את הרגע ולא מנסה להתחמק ממנו. הפנמתי שאם כבר ללכת אז רק ככה. עטופה במצעי פסטל, מוקפת אנשים שאהבתם ודאגתם כנה, ובעיקר בבת צחוק. כי אם אי אפשר לנצח את המוות, אז לפחות להצטרף אליו במצב רוח טוב, להיות זה שצוחק בפניו.
גויסתי למילואים, בערך שבועיים אחרי שתרמתי בגאון עשרה ימים למבצע עמוד ענן. אך כיוון שכרגע אני בסטטוס של "מובטלות ודחיינות אקדמית" (להבהרה ראו דילמה. דילמות.) הבנתי שלא אצליח להתחמק מרוע הגזרה, אז ארזתי מדי ב' ויצאתי לחזית. ביליתי ארבעה ימים הזויים בין בית-ליד לבין בית קטן בערבה, בין לישון במגורים מוזנחים להחריד לבין להתכדרר ולנמנם ברכב במשך ארבע שעות. מסקנתי המתבקשת היא כי מוזרים חייהם של משרתי המילואים. בו ברגע בו עולים על מדי הב', ומרגישים את נחמת ומחשכת בד החאקי, מיד פורקים כל עול: נלחמים בחירוף נפש על תנאי שירות (כי אם כבר לא בבית אז ברור שרוצים לישון המון ולאוכל עוד יותר), זונחים את כל המחויבות של "האזרחות", וכן אוכלים פלאפל עם אקסטרה צ'יפס. בעשר בבוקר. בכל זאת מילואים.
אבל האמת שהחתימה המשמעותית ביותר של שבוע זה היה הנחיתה מהמילואים הישר להלוויתו של סבו של בנזוגי. איזידור טובול, הידוע בכינויי פפי, נפטר בשיבה טובה. ויפה השעה בה בחר ללכת, שבוע אחרי יום הולדתו השמונים ותשע. בפעם האחרונה בה נפגשנו, כבר ידענו שהסוף קרוב. עלינו במעלית, אני ובנזוגי, לקומה האחרונה בבית החולים בו איזידור אושפז. לאחרונה יצא לי לשמוע על מבצע לשינוי תדמיתי שנערך במספר בתי חולים בארץ, כאשר פניהם עברו מתיחה קוסמטית - הקומות נצבעו מחדש, הקירות התעטפו תמונות מעודדות, ובעיקר עוצבו להם מחדש מצעי בית החולים, על מנת שיעבירו תחושת אופטימיות.
ההתמודדות עם השלב האחרון בחייו של אדם היא התמודדות מאוד מורכבת. בעיקר לאותו האדם, כפי שיצא לי לשמוע לא פעם מפי סבתי, אבל גם עבורך המביט מהצד. שכן כאשר אדם יקר לך מתבגר, אתה עד להפיכת הזמן חמדן יותר ויותר, כאשר הוא חוטף בכוח מאותו האדם חיות וחיוניות. בגדול, נדמה שהכוונה היא שעם הזמן תצמח בך ההבנה וההשלמה שזו דרכו של עולם, אבל לא תמיד זה מצליח. למשל, אני, מאוד מפחדת מתהליך הזקנה וכפועל יוצא מכך אני גם די חוששת מאנשים קשישים. הנה וידוי לא חינני לגביי. אני חושבת שהחולשה של גופם, שהיא כל כך מוחלטת, חד משמעית, מהווה איום גדול מדי עבור הבחורה הלא-החלטית שאני. מדהים אותי לראות שקיים שלב בחיים האלו שאין לך בו בחירה, אתה תזדקן וזה נתון. ועכשיו אל תתווכח.
בכל אופן, באותו הרגע, שיצאנו מהמעלית וניגשנו בחשש אל עבר מיטתו של פפי, זכינו בהפתעה חד פעמית באמת. רכנו, כל השישה שהיינו, סביב מיטתו בפנים דאוגות, ואילו הוא, שכוב מצונף, החזיר לנו חיוך מאיר. עטוף במצעי בית החולים היה איזידור מלא אושר. פניו קרנו, עיניו הכחולות זהרו בטהרתן ובעיקר, את פניו הקיפו צבעי הפסטל הנפלאים של המצעים (אז תודה לפרויקט השדרוג).
והרגע הזה, בו הדאגה שלנו פגשה את השאננות המלאה שלו, היה רגע של רגש אמיתי, אנושי. מתוך החיוך יצא לאיזידור צחוק משוחרר ושמח, הוא באמת ובכנות כבר לא פחד, וכבר לא הרגיש את שחיקת הזמן בגופו.
אבל מדהים מכך, הייתה הקרבה הבלתי נתפסת שהייתה בין פפי לבין תינוק, עטוף במצעיו, ראשו הקירח מונח ברכות על הכר ומבטו החד לא מאפשר להבין אם יש שם הבנה. ממש כמו ליישר מבט אל תוך עיניו של עולל.
אני חושבת שבאותו הרגע זנחתי, דבר לא טרוויאלי בהחלט, את רגשות הסלידה והפחד שמלווים אותי במפגש עם זקנה, והייתי כולי שם. מכילה את הרגע ולא מנסה להתחמק ממנו. הפנמתי שאם כבר ללכת אז רק ככה. עטופה במצעי פסטל, מוקפת אנשים שאהבתם ודאגתם כנה, ובעיקר בבת צחוק. כי אם אי אפשר לנצח את המוות, אז לפחות להצטרף אליו במצב רוח טוב, להיות זה שצוחק בפניו.
איזה פוסט יפה ...
השבמחקמרגש.... מזכיר לכולם שהזמן לא עומד מלכת....
השבמחק