I dont like Mondays

שיתנגן ברקע... 

כשדברים מעצבנים קורים לך את משוכנעת שעומדת מאחוריהם כוונה זדונית מכוונת ופרטנית, שאין, זה קורה אך ורק לך.
אז השבוע הרגשתי את ידו הנדיבה של הגורל שפינק אותי בדברים מרגיזים שקורים רק לי.
תחילה, בשל הבחירות, נפער לו יום שבת בלב השבוע. החגיגיות שבשבירת השגרה דחפה אותנו להמציא רגע לסוע הכי רחוק, לפארק הכי מוזנח, להתרפק בשמש ולקרוא לזה חופש. תוך כדי רביצה, ואכילת ממתקים לרוב, התרחשו דברים מרגיזים שקורים רק לי, שהם: התחלת צריבת עור הפנים עד למצב עגבנייה מתקדם בהשלמה נהדרת של ריח בית שחי ריחני. התחלת כאב בטן מלווה בבחילה קלילה ומצפון פנימי על הבולמוס חסר המעצורים. אבל זה עוד נסבל.
בהמשך התרחשו שני דברים מרגיזים אף יותר, הראשון הוא ששכחתי את המשקפיים שלי אי שם כמה מאות קילומטרים מבית מגורינו. והשני ששכחתי אי שם במקום לא ידוע, את מחברת חמשת-הנושאים שלי, אשר בה שוכן כל עתידי האקדמי לסמסטר הקרוב. וזה כבר ממש מעצבן לא?
למי שאין משקפיים אבקש לערוך את הסימולציה הבאה: הסתכלו בריכוז תהומי על קצה האף ואז תנסו גם לסרוק את הסביבה. התסכול וכאב הראש הקטלני הן מנת חלקו של כל אבו-ארבע באשר הוא. אבל, תחושה נוספת שלא ניתן לבטא במילים, היא תחושת התלות האדירה באותו מכשיר שברירי. הפחד שאוחז בך, כשהמשקפיים זזות ממקומן באורח פלא באמצע הליל, הוא כזה שלא ניתן לחלוק עם בעלי הראיה הטובה. אתם פשוט לא תבינו. וההבנה הכואבת שאאלץ עכשיו למשוך עד קצה היכולת של עדשות המגע (15 שעות ביום?) ועד סף דלקת העיניים היא כואבת במלוא מובן המילה.
ולגבי המחברת. איזו טרגדיה. בנזוגי ממש נאלץ לתמוך בי פיסית כשברכיי החלו לרעוד. יש סיבה שלמחשב יש גיבוי, זו התפתחות טכנולוגית שמקורה בכל אותן הטרגדיות שהתרחשו למאות אנשים עם מאות מחברות אבודות. ״איך אתה יכול להגיד שזה לא חשוב?!״ הבטתי בו בעיני עגל פצועות, ״זה כל מה שהבנתי לאורך כל הסמסטר, אף אחד לא מסכם כמוני, היו לי שם רעיונות, מתכונים, הגיגים״ וכאן נשבר קולי ליללה פצועה ונסתי לחדר השני (במרחק שלושה צעדים).
ואז הגיע יום הבחירות. שבו, כמו כולנו, הצצתי באינטנרט, התווכחתי באוטובוס, הקשבתי לרדיו, ובעיקר ידעתי שאני לא יודעת במי ולמי להצביע. זה היה כל כך מתסכל שעד אחר הצהריים של יום הבחירות התלבטתי. כבר הכנתי שורה של נימוקים ללמה מותר לא להצביע. בסוף החלטתי שאלך ואצביע ולו רק בגלל שאחיי שניהם לא יכלו להיות חלק מהילולה. אולם אז קרה דבר מעצבן. בשל היותי אחת מהמוני ירושלמים, הראה לי אתר הממשלה שאוכל להצביע בארבעה מוקדים שונים. ואז מצאתי את עצמי נזרקת בבוז משלושה קלפיות בליווי צחוק ובהצהרה של את לא מצביעה פה. אין ספק שבתור מישהי שלא רצתה להצביע עבדתי קשה, ושזה היה מרגיז. מאוד. אל תדאגו בסוף הצבעתי.
והיום החלטתי שאקום ואשנה את מזל הביש הזה, שמלווה אותי כמו מסטיק-דבוק-לנעל חדשה כבר שבוע. הלכתי נחרצת לסופרמרקט ורכשתי עיתון, מפנטזת על בוקר של כיף והעלאת מודעות לתוצאות הבחירות בשמש הנהדרת.
שבתי לדירתי לגלות שהחתול הפך את הפח ועל הדרך שבר את האגרטל ושקניתי (בחמישה שקלים שלמים) את העיתון של אתמול.
אין זה קורה רק לי!

הכובען המטורף וסיפור המסגרת

סיפור שהיה כך היה בערביה הקרירים של ירושלים. התהלכתי לי באחד מרחובותיה המוכרים וחלפתי על חנות שמזה זמן חשקתי לבחון את תכולתה. מדובר בחנות עמוסה לעייפה במסגרות, כשחלון הראווה שלה חנוק על ידי אין ספור חלונות-עץ מיותמים מתמונות. האבק, ותחושת הערפילית התמידית ריתקו אותי, וכיוון שמדובר ברחוב סמוך לדירתי, יצא לי לא פעם ולא פעמיים להאט את ההליכה ולנסות להביט פנימה. והפעם, בעודי צועדת לי במצב רוח מרומם, הייתה לי גם סיבה להיכנס, כי התגבש לו צורך במסגרת זהב לאירוע מיוחד.

כבר ברגע בו נכנסתי מהקור אל תוך החלל המבולגן הרגשתי את ההרגשה המעקצצת של תחילתה של סצנה מרתקת. מכירים את זה? שאתם מרגישים שהנה חיי היומיום יצליחו להפתיע? שאתם חייבים להציץ לפינה נסתרת בחדר כי אולי יהיה שם מישהו שיתעד את הסיטואציה, כי הרי אין שום סיכוי שדברים כאלה, ושיחות כאלו יתרחשו כך סתם.

באותה החנות נתקלתי באדם עם עיניים נוצצות ונכונות מפתיעה לדבר ללא הרף. אותו המוכר, לא חדל מלשאול אותי שאלות. ובכדי שסצנה כזו תוכל להתממש דרוש רכיב אחד מהותי נוסף והוא מצב הרוח שלך. אם היה אותו האדם מוצא אותי במצב רוח נרגן אני בטוחה ששום שיח לא היה מתאפשר. אבל, לא החלטתי עדיין אם לצערי או לשמחתי, הייתי במצב רוח טוב, ואפילו במצב רוח מתקשר. אז נשארתי, ועניתי בחיוך לכל השאלות שאותו  זר שאל (כגון מה הוריי עושים והאם הם משתכרים כראוי, ומה אני מתכננת לעשות כבוגרת החוג לספרות והאם נראה לי שאני אשתכר כראוי).

אחרי שצלחתי את עשרים דקות התחקור, פנינו לסיבה שבגינה התכנסנו בחלל המאובק, בחירת מסגרת. אותו המוכר שלף מאי שם מסגרת מוזהבת ועבה, והסביר בהתרגשות כי מדובר בעיבוד הולנדי, מהמאה העשרים (לא פחות ולא יותר), ונקב בביישנות במחיר בעל ארבע ספרות. חייכתי, ושאלתי האם יש משהו בתקציב יותר סטודנטיאלי. כשנשאלתי לפשר הסיבה לקניית המסגרת הסברתי שזה עבור רגע מיוחד שלי ושל בנזוגי. ואז זכיתי לסיפור המסגרת.

אותו המוכר הסביר לי את משנתו המגדרית, בטענתו כי העולם נחלק לצבעים וכי הגבר הוא אדום וליבתו כחולה והאישה ככוח משלים לו עובדת בצבעוניות הפוכה (הווה אומר כחולה עם ליבה אדום). ופרויד היה נאנח ברווחה בקברו, כי העיקר שהגבר הוא נקודת הייחוס. לטענת המוכר, ברגע בו השניים מחליטים להינשא, מוטל על הרבנות (בהנחה שכולנו שומרי מצוות) התפקיד הכביר של קידוש הברית בטהרת זהב, ועל כן מסומן האירוע בהלכה על ידי טבעות זהובות וכתובה יקרה. אולם, מה שמכשיל את מרבית הנישואים של ימינו הוא העדר נתינת מרחב לבן. 

אותו המוכר מאמין שעל מנת שזוגיות תעבוד על בני הזוג לכבד את פרטיות האחר ולאפשר את מקומו של הלבן ביניהם. הוא המשיך והסביר לי כי אותו רציונל של צבע קיים גם בדגלים של מדינות העולם. ואז הוסיף כי הלבן תפקידו לשמור על ניקיון, וכאשר בני זוג מתחתנים הם מביאים את הקשר ביניהם לרמה נמוכה ויומיומיות (דבר שנימק על ידי דיבור על גזים וחוסר נכונות לצחצח שיניים). אז, מסתמן שאם ברצוני לצלוח את האתגר הזה, עליי להבין שיש צבע לבן ושיש לכבד אותו.

באותו הרגע כבר ניסיתי בהחלט לסגת באלגנטיות החוצה. קשובה, קשובה, אבל כנראה שעד גבול מסוים (שעבר איפשהו בהתחלת הדיבור על הגזים). אותו המוכר, שכה נלהב היה להמשיך בהסברו, ליווה איתי לדלת, יצא איתי לרחוב, והלך עוד חמישה צעדים אחרי! ואין ספק שהחלק האחרון היה החלק המוצלח ביותר בשיחה. המוכר, שעמד באורה המעומעם של מנורת הרחוב, אמר שהדבר החשוב ביותר לתחזוק הזוגיות הוא השמירה על הפליאה שביחסים, וזה היה משפט שחדר ללבי. כי בהחלט, אין ספק שהאויב הגדול של הזוגיות (ובינינו של החיים בכלל) הוא הנפילה לשיממון.

המוכר הכריז שהניגוד לפליאה הוא השגרה. ולכן אין כל ספק שיש לשמר את הזהב שבזוגיות, ולחגוג את הפלא שבאיחוד (ולבטח בין השורות היה מוסיף שאותו פלא יראה נהדר במסגרת הולנדית). חייכתי ונפרדתי ממנו. אימצתי אל חיקי את הרוח הירושלמית, ומיהרתי לדירתנו הקטנה, מחכה לחגוג את הפלא שהוא אנחנו, ונאלצת לגלות כי החצי האדום שלי בדיוק סיים לאכול מנה גדושה של בצל טרי. 

ביקורת סרטים: לראות סרט ולשרוף (זמן)

בימי מזגי אוויר טרופים אלו, שהקור מתגנב מתחת לדלת, מתקיף משמאל של המיטה, או מכיש בדרך לאוטובוס, אין הרבה ברירה ומרבים להישאר בבית. ועם השהייה הממושכת בין ארבעת קירותיה המטים ליפול של דירתנו צצו ושבו להם הרגלי חורפיות, וביניהם הצפייה בסרטים. צפייה זו ניצחה בקלות את הקריאה, זאת מכיוון שכדי לקרוא צריך להקריב יד אחת מחוץ לשמיכה - בשביל להעביר עמוד, ואז עוד חצי כף יד - בשביל להחזיק את הספר באור המנורה. מצב עניינים זה הוא כל כך בלתי נסבל בעתות הקור שהספרים נזנחים בהבנה למען בני דודם הוויזואליים.
ובשביל לראות סרט לא צריך יותר מדי, ניתן להערים כריות ושמיכות למכביר ולתת למוח להתנמנם במצב הדמדומים שמספקת התאורה החורפית. אז יצא לנו השבוע לראות סרט נהדר, ואפילו די עדכני (כי בינינו מה הן חמש שנים?). מדובר בסרטם של האחים כהן "לקרוא ולשרוף" (burn after reading). אני מודעת היטב למעמדם האמביוולנטי של האחים, ושהם כמו כוסברה, או שאתה אוהב אותם או שתעדיף אותם רחוק ממך. ובכל זאת, בתור אחת הנמנית על המחנה הראשון (גם בנושא הכוסברה), אני חושבת שניתן להתעלם לרגע מהעובדה שזה סרט של האחים כהן ולנסות וליהנות ממנו במוזרותו. מדובר בפרודיה המאירה מחדש את ז'אנר סרטי הריגול ויוצרת 96 דקות של בימוי, משחק והפקה מוקפדים. ובעיקר 96 דקות של חיוך לנוכח ההתפתחות המהירה והמשעשעת של העלילה.
הסרט נפתח בסצנת פיטוריו של אוסבורן (ג'ון מלקוביץ') משירותו כפקיד זוטר בסוכנת ה- CIA. אוסבורן, המרבה לקלל ולשתות, די שונא את חייו וגם קצת את אשתו קייטי (טילדה סווינטון). קייטי היא רופאת ילדים קרה ונירוטית, שבוגדת באוסברון עם הארי (ג'ורג' קולוני), מאבטח לשעבר במשרד האוצר. מתוך משולש זה העלילה מסתבכת במהירות, כאשר לתמונה נוספים שני מדריכי כושר אינפנטילים, צ'אד (בראד פיט) ולינדה (פרנסס מקדורמנד), מנהל המכון שלהם כומר לשעבר בשם טד (ריצ'רד ג'נקיס) ושני סוכני CIA המשקיפים בריחוק על הסתבכות הענייניים. לכל אורכו של הסרט הדמויות פוגעות ונפגעות ולבסוף כל המהומה נפטרת, כיאה לאחים כהן, באלימות אלגנטית.
הסרט רץ במהירות, מפתיע כל פעם מחדש עם עוד טוויסט שמלווה בסאונד משובח. עבורי ההנאה הגדולה ביותר הייתה עבודתם של השחקנים. נדמה היה כי כל דמות נתפרה למידותיו של השחקן שגילם אותה, וכי כולם ביצעו את התפקיד בהנאה גדולה. המחשק הקומי ירד עד לרזולוציות הנמוכות של הבעות הפנים (או במקרה של פיט וקלוני עיוותי הפנים), תנועת הגוף (אין כמו הקרירות של סווינטון) והתלבושות (מלקוביץ' נראה פשוט נפלא בתחתוני בוקסר). בדיעבד התברר לי שהקאסט של השחקנים הורכב עוד לפני התסריט, ואכן כל דמות אכן יועדה עבור השחקן הספציפי. היבט אחר ומוצלח של הסרט הוא הצילום, שמייצר סצנות גרפיות מתוקתקות ומחזק את תחושת האבסורד הכללית. 
אז אין ספק שאני ממליצה בחום לפתוח את עונת הרביצה עם סרטם של האחים כהן, "לקרוא ולשרוף", קומדיה כיפית שמעבירה שעה וחצי ביעף ועושה טוב על הלב.

לקרוא ולשרוף, האחים כהן, 2008: 96 דקות. 

(עתיד להתפרסם בעיתון לסטודנט של חודש פברואר)

יפה שקיעת שמש ללב עצוב

שבוע כזה כבר מזמן לא היה במחוזותינו.
גויסתי למילואים, בערך שבועיים אחרי שתרמתי בגאון עשרה ימים למבצע עמוד ענן. אך כיוון שכרגע אני בסטטוס של "מובטלות ודחיינות אקדמית" (להבהרה ראו דילמה. דילמות.) הבנתי שלא אצליח להתחמק מרוע הגזרה, אז ארזתי מדי ב' ויצאתי לחזית. ביליתי ארבעה ימים הזויים בין בית-ליד לבין בית קטן בערבה, בין לישון במגורים מוזנחים להחריד לבין להתכדרר ולנמנם ברכב במשך ארבע שעות. מסקנתי המתבקשת היא כי מוזרים חייהם של משרתי המילואים. בו ברגע בו עולים על מדי הב', ומרגישים את נחמת ומחשכת בד החאקי, מיד פורקים כל עול: נלחמים בחירוף נפש על תנאי שירות (כי אם כבר לא בבית אז ברור שרוצים לישון המון ולאוכל עוד יותר), זונחים את כל המחויבות של "האזרחות", וכן אוכלים פלאפל עם אקסטרה צ'יפס. בעשר בבוקר. בכל זאת מילואים.

אבל האמת שהחתימה המשמעותית ביותר של שבוע זה היה הנחיתה מהמילואים הישר להלוויתו של סבו של בנזוגי. איזידור טובול, הידוע בכינויי פפי, נפטר בשיבה טובה. ויפה השעה בה בחר ללכת, שבוע אחרי יום הולדתו השמונים ותשע. בפעם האחרונה בה נפגשנו, כבר ידענו שהסוף קרוב. עלינו במעלית, אני ובנזוגי, לקומה האחרונה בבית החולים בו איזידור אושפז. לאחרונה יצא לי לשמוע על מבצע לשינוי תדמיתי שנערך במספר בתי חולים בארץ, כאשר פניהם עברו מתיחה קוסמטית - הקומות נצבעו מחדש, הקירות התעטפו תמונות מעודדות, ובעיקר עוצבו להם מחדש מצעי בית החולים, על מנת שיעבירו תחושת אופטימיות.

ההתמודדות עם השלב האחרון בחייו של אדם היא התמודדות מאוד מורכבת. בעיקר לאותו האדם,  כפי שיצא לי לשמוע לא פעם מפי סבתי, אבל גם עבורך המביט מהצד. שכן כאשר אדם יקר לך מתבגר, אתה עד להפיכת הזמן חמדן יותר ויותר, כאשר הוא חוטף בכוח מאותו האדם חיות וחיוניות. בגדול, נדמה שהכוונה היא שעם הזמן תצמח בך ההבנה וההשלמה שזו דרכו של עולם, אבל לא תמיד זה מצליח. למשל, אני, מאוד מפחדת מתהליך הזקנה וכפועל יוצא מכך אני גם די חוששת מאנשים קשישים. הנה וידוי לא חינני לגביי. אני חושבת שהחולשה של גופם, שהיא כל כך מוחלטת, חד משמעית, מהווה איום גדול מדי עבור הבחורה הלא-החלטית שאני. מדהים אותי לראות שקיים שלב בחיים האלו שאין לך בו בחירה, אתה תזדקן וזה נתון. ועכשיו אל תתווכח. 

בכל אופן, באותו הרגע, שיצאנו מהמעלית וניגשנו בחשש אל עבר מיטתו של פפי, זכינו בהפתעה חד פעמית באמת. רכנו, כל השישה שהיינו, סביב מיטתו בפנים דאוגות, ואילו הוא, שכוב מצונף, החזיר לנו חיוך מאיר. עטוף במצעי בית החולים היה איזידור מלא אושר. פניו קרנו, עיניו הכחולות זהרו בטהרתן ובעיקר, את פניו הקיפו צבעי הפסטל הנפלאים של המצעים (אז תודה לפרויקט השדרוג).

והרגע הזה, בו הדאגה שלנו פגשה את השאננות המלאה שלו, היה רגע של רגש אמיתי, אנושי. מתוך החיוך יצא לאיזידור צחוק משוחרר ושמח, הוא באמת ובכנות כבר לא פחד, וכבר לא הרגיש את שחיקת הזמן בגופו.
אבל מדהים מכך, הייתה הקרבה הבלתי נתפסת שהייתה בין פפי לבין תינוק, עטוף במצעיו, ראשו הקירח מונח ברכות על הכר ומבטו החד לא מאפשר להבין אם יש שם הבנה. ממש כמו ליישר מבט אל תוך עיניו של עולל.
אני חושבת שבאותו הרגע זנחתי, דבר לא טרוויאלי בהחלט, את רגשות הסלידה והפחד שמלווים אותי במפגש עם זקנה, והייתי כולי שם. מכילה את הרגע ולא מנסה להתחמק ממנו. הפנמתי שאם כבר ללכת אז רק ככה. עטופה במצעי פסטל, מוקפת אנשים שאהבתם ודאגתם כנה, ובעיקר בבת צחוק. כי אם אי אפשר לנצח את המוות, אז לפחות להצטרף אליו במצב רוח טוב, להיות זה שצוחק בפניו.  

דילמה. דילמות.

אז התחלנו קצת עקום. חוסר ביטחון תמיד מביא להתחלות עקומות. לא ידעתי איך ומה אני רוצה לומר, והאם אני רוצה לומר. ומה המשמעות של כל מה שכולם אומרים באינטרנט. ובינינו, תגידו, יש אוטו זבל שעושה פה סיבוב? מעמיס את כמות המילים הבלתי הגיונית שנזרקת לתוך האינטרנט כל הזמן? לא יודעת. מחשבות שכאלה. והאמת היא שפשוט הנחתי שהכתבות שלי בעיתון הסטודנט (כלומר קטעים שכבר זכו לאישור חיצוני), הן הדרך להתחיל. אבל עכשיו מרגיש לי שלא, ולכן אני מתחילה מחדש.

היי. פתחתי בלוג החודש אחרי חודשים ארוכים של דחיינות, סוג של הלך רוח כזה שמסגלים באוניברסיטה. בכל אופן עכשיו הבלוג כבר קיים, ואפילו יש בו שלושה (ואחרי זה ארבעה) פוסטים. הנה דילמה שהוכרעה לה, ומצחיק לראות כמה מורכב היה עבורי התהליך, וברגע שכבר נקטתי בצעד האמיץ התאכזבתי לגלות שכולם מנהלים בלוג, וששוב אני באיחור (לא) אופנתי. אני כמו איזה אימא שפותחת בלוג בגיל חמישים וחשה עצמה הכי מהפכנית כשבעצם כולם סביבה כבר מתנהלים ברשת הזאת למעלה מארבע שנים... 

אפרופו דילמות, השבוע הייתי עם בנזוגי היקר במסיבה. ושם בין כל הרוקדים עמד לו אדם בגובה שני מטר ועשרה. הוא היה גם עם ראסטות, למקרה שאולי ההופעה החיצונית שלו נזקקה לעוד חיזוק. בכל אופן, אותו הבחור ארך הגפיים עמד בצד הרחבה, וניסה מאוד לא להיראות, מה שנתפס בעיני כפרדוקסאלי. ובכלל, הרבה פעמים אלוהים מייצר אנשים ביישנים בגודל לא רגיל. ככה בשביל הכיף שיתמודדו. ואותו האדם נגע לליבי.
עמדה בפניי סוגיה, כי איך יכולתי ליצור עם אותו העלם אינטרקציה אנושית חפה מאינטרס, שמונעת מהסקרנות האמיתית לגלות אותו. ולא כי הוא גבוה, ולא כי הוא עם ראסטות, אלא כי הוא היה נראה כה עצוב. כל כך מלנכולי שאפילו שירתה הצורמת של קייטי פרי קיבלה סביבו הדהוד של עגמומיות. רציתי לגשת ולא ידעתי איך.

לאורך השנים האחרונות הגיעו לא פעם ולא פעמיים רגעים כאלו שהבהירו לי שהתבגרתי, ושנכנעתי לתכתיבי החברה. גם אני כבר לא הנערה החייכנית שמוכנה ומזומנה להתחבב ולהתקשקש עם כולם. גם אני אישה צעירה ומסויגת, שתוהה תמיד אם האדם שלמולה חש כה שפוף אמביוולנטי ומנוכר.  

אבל באותו הערב, יישרתי מבט אל העלם, התקרבתי אליו והתחלתי לרקוד לידו. ככה בעדינות. בלי סיבובי אגן מופרזים או תנועות מיניות, אלא מהמקום הכי נקי, כי קיים כוח בריקוד שאין שווה לו במילים. וכל הערב נוצר מעין טנגו מבויש כזה בין שנינו. ואפילו הרגשתי איך כל אותם שני מטרים מתמלאים אסירות תודה על יחס אנושי ונעים. ובסוף הערב, בו לא החלפנו מילה, בדרכי החוצה, ניגש אליי האדם הזה בנחרצות. הוא תפס לי את היד ונישק אותה, ואז כמובן שלח ניפוף של "אני בא בשלום" לעבר בנזוגי. וזה היה רגע כל כך יפה. רגע ששווה להתעכב עליו עוד רגע. וגם לחלוק אותו איתכם.
אז לחיי האנשים המיוחדים, הביישנים, המסויגים שכולנו. ולחיי הבלוג הזה. מי ייתן והוא יתן לי כיוון בחיים.

שלכם, הדובה הקטנה.

סוד הטחינה: מתכון מנצח לעוגיות ממכרות

שנים שאני רוקחת במטבחנו הסטודנטיאלי עוגיות. לעתים הן קשות, לרוב לא מספיק מתוקות ופעם בכמה ניסיונות כושלים יוצאת לי הברקה. המתכונת תמיד זהה: אני נתקפת חשק לאפות, בוחנת באינטרנט מתכונים, מחליטה על עוגיות, ואז מגלה שהמזווה שלנו דל ועצוב. אך ברגע החשק דבר לא עוצר אותי ולבסוף אני ממציאה מהראש משהו שמרגיש לי (שאולי) יעבוד.

אז הפעם יצא לי מתכון שווה שיתוף, כאשר יש לי חמישה עדים שיעידו על כך בפה מלא פירורים, ושני מגשים חמימים שנותרו מיותמים מכל העוגיות שנחו עליהם.

למתכון:

כוס וחצי קמח
כפית שטוחה של אבקת אפייה
שקית סוכר וניל
4\3 כוס סוכר לבן
4\3 כוס טחינה איכותית 
4\1 כוס שמן קנולה
4\1 כפית מלח
4\1 כפית קינמון (אצלי אין דבר כזה איכס קינמון. אם אצלכם יש, אז וותרו (לצערי) על המרכיב הפלאי הזה)
2 כפות תרכיז סיידר תפוחים (אני חושדת שבמרכיב זה טמון סוד הקסם)
אופציה פיקנטית - להוסיף קמצוץ של אגוז מוסקט

אוספים את כל החומרים בקערה, יבשים קודם, בוחשים בכף עץ וקורצים מהתערובת האחידה כדורים קטנטנים (בגודל של אגוז מלך). כל כדור מועכים בשתי אצבעות ומסדרים בשורות צפופות (העוגיות לא מתפשטות) על תבנית עם נייר אפייה.

אופים בחום בינוני, ניתן להוציא את העוגיות כאשר רק השוליים משחימים והן לבנבנות במרכז(ולוקחים בחשבון שהן יותר רכות ועל כן מועדות להתפוררות), או כאשר כל העוגייה מקבלת צבע אחיד של חום בהיר (בינינו עדיף).

הימנעו מאפייה ארוכה מדי, מדובר על עשר דקות במקרה של תנור מקרטע.

וזהו.
ככה פשוט ככה טעים.

ביקורת ספרים #2 חמישים גוונים של אפור

גילוי נאות, אני שונאת שיוצרים עבור ספרים מערך יחסי ציבור מוגזם, בעיקר מביכות אותי פרסומות ספרים ברדיו. אבל גם אני נאלצתי להודות שהסיקור הנרחב של רב מכר זה הצליח ללכוד את תשומת ליבי. לסיקור התווספו התיאורים הפיקנטיים שאיחדו בין הצגתו כ"הארי פוטר לגדולים" לבין הגדרתו כ"פורנו של אמהות". וכך מצאתי את עצמי בסטימצקי, באור יום, עומדת בתור עם הספר ומגישה אותו בביישנות למוכר חובש הכיפה.
אז כן, קראתי את "חמישים גוונים של אפור". ולא אני בהחלט לא גאה בכך. העלילה המייגעת מתארת את סיפור התאהבותם של איש העסקים כריסטאין גריי ושל אנסטסיה סטילס סטודנטית לספרות. השניים מתאהבים כנגד כל הסיכויים שכן הוא בחור עשיר, יפה-תואר ומחוזר, והיא בחורה קשת יום, ענייה ובתולה. ממש סיפור סינדרלה מודרני. ובהתאם לתחלואי המודרנה הסיפור מסתבך, כאשר גריי דורש מסטילס התמימה לנהל עימו מערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית.הספר לא מבזבז זמן. מהרגע הראשון ההתעסקות במראה החיצוני היא מהמוטיבים המרכזיים. מהתמקדות ארוכה בטיב שערה הסורר של הדוברת, דרך סוג השמלה שהשאילה מהשותפה, ועד הפירוט המוגזם של לבושו של גריי, כנראה שבעולם של חמישים גוונים העיקר הוא התפל והתפל הוא מבד לייקרה.
מעבר לירידה הלא הגיונית לפרטים (הלא מעניינים), נטה הספר בהגזמה לחזרתיות. לא פעם ולא פעמיים התבססה בקרבי תחושת הדה-ז'ה-וו. רגע, שאלתי את עצמי תוך כדי קריאה, היא לא אמרה\חשבה\גנחה ככה כבר? אז כן. הספר ממש חוזר על עצמו, לא משהו לגיטימי כאשר מדובר ביצירה עבת-כרס של כמה מאות עמודים.
אך הרבה מעבר לרמת הצורה, יש משמעות מפחידה ומטרידה הרבה יותר ברמת התוכן. כל בחורה עם מעט מודעות לא תוכל שלא לקרוא את הספר ולהיבהל. שכן הוא מציג את עולמה הפנימי של הגיבורה ככזה המתמקד באופן תמידי במה הגבר שלה לובש וכיצד היא תצליח לרצות אותו. וזהו. אין שום מקום לשום דבר אחר. אפילו הדרישה המגוחכת להיקשר ולחטוף חבטות בישבן הופכת לגיטימית, בעיקר כאשר הגבר לבוש כל כך יפה.
הספר מבנה מערכת יחסים שבה ידו של גריי על העליונה והסטריאוטיפ המגדרי הופך ממשי בעולם האימים של חמישים גוונים. הגבר הוא בעל הדעה, הממון, הנהג והאחוזה. האישה היא זו הנוטה להיסטריה, בעלת הביטחון הנמוך, נטולת המעמד ושכל כולה מכוונת למטרה אחת – מציאת בעל. יפה לה לשפה העברית שהמילה בעל על כל מורכבותה עולה מבין שורותיו של הטקסט.
אז כן, גם אני קראתי את "חמישים גוונים של אפור", רק כדי להבין שלמרבה האירוניה דוגל הספר בהבחנות של שחור ולבן, ובליבו עומדת התפיסה הארכאית שכל גבר כוחני זקוק לאישה מתמסרת. אין ספק שאנחנו בעד פתיחות מינית נשית, אבל אנחנו לא, ממש לא, בעד הנצחת דיכוי מגדרי. ובמקום שתהיה בספר בשורה חדשה הוא מייצר מהלך מטריד ביותר של הפשטת היחסים שבינו לבינה ויצירת פולחן סביב תרבות ריקה של חיצוניות ומותגים.  

"חמישים גוונים של אפור", מאת אי. אל ג'יימס. תרגום: ורד ארביב. הוצאת ידיעות ספרים, 580 עמ'.

(פורסם בגיליון דצמבר של עיתון לסטודנט ירושלים)